המסעדה האיטלקית חזרה אחרי שיפוץ. האם היא שווה את הכסף?

מסעדת "פומו" ברמת החייל חזרה לפעילות אחרי שלושה חודשי שיפוץ, עם חלל מחודש ותפריט איטלקי מעודכן. "פומו" היא המסעדה האיטלקית הראשונה של קבוצת המסעדות, שמפעילה בין היתר את "בר איטליה" בנתניה, "קפה נאפו" בקריית אונו, "קאפרי" בגלילות ו"מילאנו בייקרי" בקריית אונו.

החלל החדש מרשים, עם בר מרכזי בולט ועיצוב מוקפד, אבל השאלה החשובה היא מה קורה בצלחת והאם האוכל מצדיק את המחירים.

בביקור שלנו מצאנו פיצה בוראטה מוצלחת, פסטות טובות וטירמיסו שהיינו שמחים להזמין שוב, לצד כמה מנות שפחות הרשימו.

הראשונות: סלט שהפתיע וארנצ'יני שאכזב

פתחנו עם ארנצ'יני גבינות (62 שקלים), שהתגלה כאכזבה הקלה של הערב. בעקבות המלצת המלצרית ציפינו למנה גדולה ומפנקת, אבל בפועל קיבלנו כדור שלא לגמרי הצדיק את המחיר. המילוי עצמו היה מוצלח, חם, גבינתי ועשיר, וגם הרוטב שליווה את המנה היה טוב.

הבעיה הייתה בציפוי, שהיה פריך מדי והרגיש כאילו הכדורים נשארו קצת יותר מדי זמן בשמן. זו הייתה גם התחושה שעלתה מהשולחן לידנו.

לעומת זאת, סלט הזוקיני והענבים (59 שקלים) היה אחד הפתיח המוצלח בארוחה. הזוקיני היה רענן, הענבים הוסיפו מתיקות נעימה והשקדים הקלויים תרמו פריכות. השילוב בין הטעמים והמרקמים עבד היטב, בלי להעמיס על המנה. זה היה סלט קליל ומאוזן, שהצליח לפתוח את הארוחה כמו שצריך.

הפסטות: טובות, גם אם לא הכול מדויק

טורטליני גבינות (98 שקלים) היו טובים מאוד. הבצק היה רך ועדין, והמילוי היה עשיר ומלא טעם. הבצק והמילוי השתלבו היטב ויצרו ביס נעים, בלי שאחד מהם ישתלט על השני. לעומת הרוטב שהיה קצת מלוח.

גם ארטישוק אליו אוליו (88 שקלים) התגלה כהפתעה טובה. שף קוריאני אמר לי פעם שככל שמנה נראית פחות פוטוגנית, ככה היא טעימה יותר, והפסטה הזאת הזכירה לי בדיוק את המשפט הזה. היא אולי לא הייתה המנה הכי יפה בשולחן, אבל מבחינת הטעם היא בהחלט סיפקה את הסחורה.

הפסטה הייתה עשויה היטב, עם נגיסות טובה, והשמן עטף אותה בלי להפוך את המנה לכבדה או שומנית מדי. הטעמים היו פשוטים ומדויקים, והתוצאה הייתה מנה שכיף לאכול.

המנצחת של הערב

פיצת הבוראטה (88 שקלים) הייתה המנצחת של הארוחה. הבצק היה בעובי הנכון, עם שוליים פריכים ומרכז גמיש שאפשר לקפל ולאכול בנוחות. הוא החזיק היטב את התוספות בלי להיות עבה או כבד מדי.

עגבניות השרי הוסיפו מתיקות וחמיצות, ואילו הבוראטה והסטרצ'אטלה תרמו מרקם קרמי וטעם חלבי עשיר. החמיצות של העגבניות איזנה את הגבינות ומנעה מהן להשתלט על הביס, והבצק חיבר את הכול למנה מוצלחת. זו הייתה פיצה עשירה, אבל לא כבדה מדי, שבה כל המרכיבים עבדו יחד. מבין המנות שטעמנו, זו הייתה המנה שהכי רצינו להמשיך לאכול גם כשהשולחן כבר היה עמוס.

הטירמיסו: סיום מתוק עם תג מחיר גבוה

לקינוח הזמנו טירמיסו (66 שקלים), שהיה אחת מוצלח. הקרם היה חלק ואוורירי, בלי להיות כבד או מתוק מדי. עוגיות הספוג ספגו את הקפה במידה הנכונה, כך שהטעם שלו הורגש היטב בלי שהמרקם יהפוך רטוב מדי.

השילוב בין הקפה, הקרם והמתיקות היה מוצלח, והתקבל קינוח איטלקי קלאסי שעשוי כמו שצריך. גם כאן, עם זאת, המחיר אינו נמוך, והוא בהחלט מעלה את הציפיות.

בסופו של דבר, פומו מציעה אוכל איטלקי טוב, עם כמה מנות מוצלחות במיוחד, אבל לא כזה שמשאיר חותם יוצא דופן.

הפיצה והטירמיסו היו מוצלחים, וגם הפסטות היו עשויות היטב, אבל קשה להתעלם מהמחירים. כשמנת פסטה עולה קרוב ל-90 שקלים, הציפייה לתמורה גבוהה בהתאם, ולא בטוח שבמקרה הזה היא תמיד מתקבלת.