חמישי בערב. נחלת בנימין. כבר מזמן לא מדובר בעוד ערב בילוי תל אביבי, אלא במעין מופע רחוב מתמשך. מאות אנשים זורמים בין הברים והמסעדות, המוזיקה בוקעת מכל פינה, כאילו מתחרים ביניהם המקומות מי משמיע את המוזיקה החזקה ביותר, והרחוב כולו מרגיש כמו קרנבל תל אביבי קטן.
בלב כל ההמולה הזאת נמצא "לולו 47", ודי מהר מתברר שהוא לא רק נהנה מהאווירה הזאת, אלא חלק בלתי נפרד ממנה.
קל מאוד להגיע ל"לולו" בשביל האלכוהול והווייב, אבל כבר אחרי כמה דקות מתחילים להבין שמתחת לבר השמח יושבת לה מסעדה רצינית מאוד, שלוקחת ברצינות את האוכל שלה, מקפידה על חומרי הגלם, על ההגשה ועל הפרטים הקטנים.
"לולו" היא לא מסעדה והיא לא בר, היא בר-מסעדה, והחיה הזאת נוטה לא פעם לכיוון אחד יותר מהשני - אבל במקרה של "לולו" נדמה שהיא מצאה את נקודת האיזון המדויקת ביניהם.
פתיחה מבטיחה. מאוד
את הערב פתחנו עם שני קוקטיילים משובחים במיוחד. הליצ'י מרטיני (68 שקלים) היה אחד מקוקטיילי הליצ'י המוצלחים ששתיתי מזה זמן רב. מתוק בדיוק במידה הנכונה, פירותי, רענן ובעיקר מאוזן. קוקטייל שלא גולש למחוזות הסירופיים שקוקטיילי ליצ'י נוטים לעיתים להיסחף אליהם.
אחרי החימום עם הליצ'י מרטיני הגיע הקוסמו 2.0 (68 שקלים), הגרסה של "לולו" לקוסמופוליטן הקלאסי. כאן כבר מדובר בקוקטייל עמוק, בוגר ומתוחכם יותר, שמצליח לקחת את אחד הקוקטיילים המזוהים ביותר עם תחילת שנות האלפיים (וגם עם קארי בראדשו מ"סקס והעיר הגדולה") ולהפוך אותו לחד, מורכב ומסקרן יותר מהמקור.
כבר בפתיחת הארוחה הגיעו הלחם והחמאה (36 שקלים), ולפעמים דווקא שם מתחילה להיכתב הביקורת האמיתית על מסעדה. הלחם שנאפה במקום היה חם, אוורירי וממכר כמעט באופן לא הוגן, והחמאה הייתה מהסוג שגורם לך לקחת עוד פרוסה למרות שאתה יודע שעוד רגע עומדות להגיע עוד מלא מנות לשולחן.
אם גלידרייה טובה נמדדת לפי גלידת הווניל הבסיסית שלה, מסעדה טובה נמדדת לא פעם דווקא לפי הלחם והחמאה שלה.
ואז התחילו להגיע הצלחות
הבשר הכבוש פנה באופן ברור לחובבי הטעמים החמצמצים והכבושים יותר, ואילו צלחת החריפים (26 שקלים) הייתה ככל הנראה אחת המנות החריפות ביותר שטעמתי במסעדה בישראל (ואולי בעולם כולו). עבורי היא הייתה הרבה מעבר לגבול היכולת, אבל חובבי החריף הקיצוני ככל הנראה יתאהבו בה מיד.
סלט המנגו סיפק משחק מוצלח בין מתיקות, חריפות, מליחות ורעננות. המנגו המתוק, הירוקים, הפלפלים החריפים ועשבי התיבול יצרו מנה מאוזנת ומלאת אופי, בעיקר למי שאוהב אוכל שמשחק על כמה צירים במקביל.
יאקיטורי כרוב מאה שכבות (54 שקלים) היה אחת ההפתעות הגדולות של הערב. הוא נראה כמו שיפוד בשר לכל דבר, מהחריכה החיצונית ועד הנוכחות על הצלחת, אבל מתחת לכל זה מסתתרת אחת המנות הצמחוניות המרשימות שפגשתי לאחרונה.
אינני צמחוני וגם לא נוהג להזמין מנות צמחוניות במסעדות, אבל זו אחת מאותן מנות שגורמות לך לתהות למה לא בעצם. זו כנראה אחת ממנות החובה לצמחונים שמגיעים ל"לולו", אבל האמת היא שגם קרניבורים מושבעים יתקשו שלא להתפעל ממנה.
השף לא מאמין בלחישות
בשלב הזה של הארוחה כבר אפשר היה לזהות קו ברור במטבח של "לולו". השף רוסלן אוסוב אוהב טעמים גדולים, רטבים עשירים ונוכחות חזקה בצלחת. רוב הזמן זה עובד היטב, אבל לעיתים התחושה היא שמרוב טעמים, מרקמים ורכיבים, קצת קשה לראות את היער מרוב העצים.
סשימי טונה אדומה (86 שקלים) היה דוגמה מצוינת לצדדים החזקים יותר של הגישה הזאת. פרוסות הדג העבות והנדיבות היו נהדרות בפני עצמן, והיוגורט שליווה אותן רק השלים את החוויה מבלי להשתלט עליה.
לעומת זאת, סביצ'ה דג ים (78 שקלים) כבר הרגיש עמוס מעט יותר. שבבי תפוחי האדמה, האבוקדו, הבצל השרוף ושאר המרכיבים יצרו מנה טעימה מאוד, אבל במובנים מסוימים הסתירו את טעמו העדין של הדג במקום להדגיש אותו.
טרטר בקר (82 שקלים) הוגש בצורה מגרה במיוחד, עם טעמים מודגשים של קורנישונים ובצל כבוש שנעשים במקום. אין ספק שזו מנה שחובבי הז'אנר יעריכו מאוד.
העיקריות עולות מדרגה
אם הראשונות היו משחק של טעמים, העיקריות כבר עברו לליגה אחרת. שיפוד פילה הבקר (126 שקלים) היה מהמנות שמצדיקות את תג המחיר שלהן. הבשר עסיסי ומדויק, גראטן תפוחי האדמה עשוי היטב, וציר הבקר המצומצם מחבר את הכול יחד.
פילה מוסר הים (124 שקלים) הציג את הצד האלגנטי והמעודן יותר של המטבח. הדג היה עשוי בקפידה ושמר על עסיסיות מרשימה, עם מנה עשירה בטעמים, אבל כזו שהצליחה לשמור על איזון טוב יותר.
אחת המנות הזכורות ביותר בערב הייתה מנת השרימפס לנגוסטיני (87 שקלים). השרימפס עצמם היו איכותיים מאוד, אבל הכוכב האמיתי היה הרוטב - שילוב של חמאה, שום, מרווה, יין לבן ועגבניות שרי שהתבשלו עד שהחלו להתפרק ולשחרר את המתיקות שלהן אל תוך הרוטב. זו הייתה אחת מאותן מנות שמחפשים עבורן עוד חתיכת לחם, רק כדי לא להשאיר אפילו טיפה אחת של רוטב בצלחת.
ברוכים הבאים לניינטיז
ואז הגיע הפונדנט. בעידן שבו מסעדות רבות מנסות להמציא מחדש את עולם הקינוחים עם קציפות, פירוקים ופרשנויות מודרניות, ב"לולו" פשוט מגישים פונדנט שוקולד יוצא מן הכלל. לא פחות ולא יותר. לכאורה מדובר בקינוח שנשאר אי שם בניינטיז, אבל הביס הראשון מחזיר מיד את כל הזיכרונות ההם, רק בגרסה טובה בהרבה מזו שזכרנו.
פתאום נזכרתי כמה אהבנו פעם פונדנטים וכמה מעט מהם היו באמת טובים. אולי זו דווקא הגדולה שלו. הוא לא מנסה לחדש, לא מנסה להמציא את עצמו מחדש, אלא פשוט להיות פונדנט שוקולד משובח. והוא מצליח בזה לחלוטין.
גיבור הערב
אבל אם צריך לבחור את גיבור הערב, באופן מעט מפתיע, הוא בכלל לא הגיע מהמטבח או מהבר. לא מעט מסעדות בתל אביב מציעות שירות אדיב ומקצועי, אבל ב"לולו" יש משהו נוסף שקשה להגדיר. הצוות הצעיר אמנם לא תמיד פועל כמו מכונה משומנת, אבל דווקא חוסר הפורמליות הזה עובד לטובת המקום. המלצרים שמחים לדבר, להסביר, להתעניין ובעיקר משדרים תחושה נדירה של אותנטיות.
הם לא עושים את זה בשביל הטיפ, הם עושים את זה מכל הלב. לרגעים זה אפילו הזכיר כמה גבוה יכול להיות רף השירות, גם בעיר שכבר הרגילה אותנו לסטנדרט לא רע בכלל.
"לולו" מצליחה לעשות את מה שלא מעט ברי-מסעדה מנסים ולא תמיד מצליחים: להיות גם בר שכיף לשבת בו שעות וגם מסעדה עם אוכל מעולה שלוקחים ברצינות.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
נכנס יין יצא סוד
מאחור נחבא חלל נוסף של המקום, בר סודי בשם SECRET, שלפי התור להיכנס אליו, כנראה שכבר ממש לא מדובר בסוד כמוס. "לולו" אף פתוחה בשעות הצהריים, לבראנצ'ים ובאווירה הרבה יותר שקטה ורגועה. הקהל בשעות הללו הוא תל אביבי ברובו, לעומת ימי חמישי ובוודאי שישי בערב, אז ההמולה הופכת למעין פסיפס ישראלי קטן כי כולם עולים לתל אביב, עיר הבילויים הקדושה.
אז בין אם מתחשק לכם הווייב הרגוע של אמצע השבוע, בצהריים או בערבים השקטים יותר, ובין אם אתם מחפשים את הקרנבל במלוא עוצמתו, "לולו" היא בהחלט מקום שכדאי לקחת בחשבון.
Loulou 47, נחלת בנימין 47, תל אביב
ראשון-חמישי: 19:00-01:00 (בחמישי עד 02:00)
שישי- שבת: 18:00-01:30
