כשאווה לונגוריה אומרת שצרפת היא גם "גם ישנה, גם חדשה, וגם קצת מבולבלת", היא לא רק מתארת יעד טלוויזיוני פוטוגני. היא מסמנת בדיוק את מה שהופך את "אווה לונגוריה: החיפוש אחר צרפת" (Eva Longoria: Searching for France) לאחת מסדרות האוכל המסקרנות היום: לא עוד גלויה מושלמת של פריז, זהו ניסיון להבין למה המטבח הצרפתי, יותר מכל מטבח אחר, עדיין מצליח לשדר סמכות תרבותית, כאילו הוא לא רק מגיש מנות, אלא גם קובע את כללי המשחק של עולם הקולינריה.
סדרה חדשה של CNN, שתעלה ב-12 באפריל, לוקחת את לונגוריה למסע בן שמונה פרקים בין שווקים, מסעדות, קונדיטוריות, נמלים, משפחות ושפים ברחבי צרפת.
על פני השטח זו חגיגה של אוכל. מתחת לפני השטח, זו סדרה על אנשים ששומרים באדיקות על מסורת, אבל גם יודעים לשבור אותה ולהמציא אותה מחדש.
לא רק אוכל יפה - גם מפגש עם הפנים מאחוריו
תוכניות טיולים שמוכרות חלום אינסטגרמי עם נופים מושלמים, מנות פוטוגניות ומנחה כריזמטי הן ז'אנר מבוסס ומוכר. אבל במקרה של "החיפוש אחר צרפת", הזווית המעניינת באמת היא האנושית. לונגוריה מגיעה כדי לפגוש את מי שאחראים על טעמי צרפת: קונדיטורים, בשלנים, יצרנים, אמנים קולינריים ומשפחות שחיות את המסורת הזאת.
וזה כנראה גם הסוד של הפרויקט כולו. צרפת, לפי לונגוריה, היא לא מוזיאון קולינרי. היא מקום חי, רועש, מורכב, מלא סתירות והפתעות. דווקא מתוך הכאוס הזה נולדת אותה יוקרה קולינרית שהפכה את המטבח הצרפתי לסטנדרט עולמי של מטבח עילי.
אווה לונגוריה: בחיפוש אחר צרפת - טעימה ראשונה:
מה יש לאכול בסדרה החדשה של אווה לונגוריה?
לפי הפרטים שפורסמו, הסדרה תעבור בין כמה מהתחנות הקולינריות האייקוניות ביותר בצרפת, עם מנות שמספרות סיפור של אזור, אקלים ותרבות. בין היתר יופיעו בה:
אויסטרים טריים בפריז
בויאבז בפרובאנס
רגלי צפרדע במוסלין באלזס
ביף בורגיניון בבורגון
לובסטר כחול בחמאה בברטאן
רוטב בורדלז בבורדו
שני פרקים מיוחדים יוקדשו לפריז, שם לונגוריה תלמד את אמנות הפטיסרי ותצא לארוחה לאורך נהר הסן. זה נשמע כמו פינוק טלוויזיוני, אבל זה יותר ניסיון להראות שצרפת לא מסתכמת בקלישאות. מעבר לקרואסון, בארט, באגט ומגדל אייפל, צרפת היא אומה של שכבות; אומנות, דיוק, וכבוד רב לחומרי גלם.
למה דווקא עכשיו כולם שוב מסתכלים לכיוון צרפת?
אחת הסיבות שהסדרה הזאת עשויה לעבוד כל כך טוב היא התזמון. אחרי גל של תוכניות אוכל שחיפשו אותנטיות, רחוב, ביסים מהירים וחוויות "לא מלוטשות", יש משהו מסקרן בחזרה לצרפת. לא כיעד מתנשא, אלא כמקום שמבין לעומק איך מסורת יכולה להפוך לחדשנות.
לונגוריה עצמה מנסחת את זה היטב כשהיא מדברת על המחויבות הצרפתית לחידוש. במילים אחרות: צרפת לא נשארה בפסגה רק בגלל ההיסטוריה שלה, אלא כי היא ממשיכה להתפתח. זהו הערך המוסף של הסדרה, וכנראה גם הסיבה שהיא עשויה למשוך לא רק חובבי אוכל, אלא גם צופים שאוהבים תרבות, טיולים וסיפורים על אנשים.
נישה חדשה ומדויקת
לונגוריה כבר מזמן אינה כוכבת הוליוודית שמופיעה רק מצידה האחד של המצלמה. בשנים האחרונות היא בונה לעצמה זהות טלוויזיונית חדשה: מספרת סיפורים עם סקרנות אמיתית לתרבות, לאוכל ולשורשים. אחרי "החיפוש אחר מכסיקו" ו"החיפוש אחר ספרד", שתי סדרות שבהן יצאה בעקבות הזהות, הטעמים והמסורות של שתי המדינות, המעבר ל"החיפוש אחר צרפת" מרגיש טבעי ומתבקש.
היא לא מנסה ללמוד שפית או מבקרת מסעדות. היא מגיעה כמי שבאמת מסתקרנת, שואלת, טועמת, מתבוננת, ומאפשרת לצופה להרגיש שהוא מגלה יחד איתה - גישה שהופכת את הסדרה לקלילה, בלי להיות שטחית.
מה הופך את המטבח הצרפתי לכל כך משפיע?
זאת אולי השאלה הגדולה שהסדרה מבטיחה לענות עליה. הרי כמעט כל מי שאכל במסעדה מערבית נתקל במונחים, בטכניקות או בקינוחים שמקורם בצרפת; סוטה, סופלה, פטיסרי, רטבים קלאסיים, שיטות הגשה, היררכיה במטבח, דגש על טכניקה, ועוד. קשה להפריז בהשפעה של צרפת על הדרך שבה העולם מבין אוכל "גבוה".
אבל מה שנראה מעניין במיוחד כאן הוא שהסדרה מנסה להבין איך תרבות שלמה בנתה לעצמה מעמד קולינרי כמעט מיתי, ואיך היא ממשיכה לשמר אותו גם בעידן של שינויים, גלובליזציה ותחרות מכל כיוון, ומה אפשר ללמוד ממנה על טעם, על מסורת ועל האנשים שמאחורי הצלחת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו