ממתק גזעני? כך נקרא הקרמבו בעולם הערבי (תתכוננו להתעצבן)

ברוכים הבאים למפעל השוקולד של המזרח התיכון, המקום שבו חלומות מתוקים פוגשים מציאות פוגענית בסיבוב. אם וילי וונקה היה עושה עלייה, הוא כנראה היה מקים את המפעל שלו בלב נתיבי איילון, רק כדי לראות את הישראלים נלחמים ב"מבצע מוקה" - אותה מלחמת חורמה נגד גרסאות ה"וונאבי" של הקינוח הלאומי, שמעליבות את המקור בטעם לוואי של אבקת קפה זולה.

הקרמבו הוא הדרמה הכי דביקה שיש לנו: ויכוח עקרוני במסווה של ענן קצפת, שסוחב על הביסקוויט שלו מטען היסטורי נפיץ יותר מכל כרטיס זהב.

איך זה שממתק אחד מעז?

מתברר שהציפוי המבריק והענן הלבן שבתוכו הם מגנט של סטריאוטיפים חובקי עולם. הסיפור מתחיל בסקנדינביה של המאה ה-19, אבל מהר מאוד הוא הפך לכר פורה לשמות שבימינו היו שולחים את וונקה ישר לשימוע בבית הדין בהאג.

בבריטניה הוא נקרא בעבר פשוט Nigger, מילה שהיא "אם כל החטאים", שכן מדובר בביטוי שהפך לכלי של השפלה ודה-הומניזציה של אפריקאים לאורך מאות שנים, מילה שנושאת עליה את כל כובד הגזענות המערבית ועד היום נחשבת לנפיצה ביותר בלקסיקון האנושי.

האירופאים המשיכו לחגוג על הצבעים: בגרמניה זה היה Negerkuss ("נשיקת הכושי"), בצרפת Tête-de-nègre ("ראש הכושי") ובבלגיה הגדילו לעשות עם  Negerinnetetten ("שד הכושית"). רק לקראת סוף המאה העשרים הבינו שם שזה פחות "קלאס" ויותר גזענות והחליפו את השמות.

לעומתם, הסקוטים דווקא עשו לו כבוד של מלכים: בטקס הפתיחה של משחקי איחוד העמים ב-2014 הופיעו בובות קרמבו ענקיות, ובנק הדם הסקוטי אפילו מחלק קרמבו לתורמים. בסקוטלנד זה אגדה, אצלנו זה זירת קרב.

העלייה לישראל: מאיור גזעני ועד למנבו

הקרמבו הגיע לכאן בשנות ה-40 והפך בשנות ה-50 לפתרון גאוני לניצול עודפי חלבונים בחורף (גלידת צנע כבר אמרנו?). ב-1962 חברת "ארטיק" רשמה את השם הממותג קרמבו (הלחם של המילים "קרם" ו"בו") כדי להחליף את השם העממי הפוגעני "כושי", וחברת פלדמן ניסתה להביא גאולה עם המנבו על שם המָן המקראי מהשמיים, לא המן הרשע ממגילת אסתר.

אבל כאן מגיע הקונטקסט החזותי המטלטל: בשנותיו הראשונות, על עטיפת ה"מנבו" הופיע איור סטריאוטיפי של אישה אפריקאית עם מטפחת ראש ססגונית ועגילי חישוק גדולים. זה לא היה מקרי לאותן השנים: המיתוג הישראלי אז נשען חזק על דמות ה"מאמי" (Mammy) - קריקטורה גזענית של אישה שחורה ששימשה לפרסום מוצרים "מתוקים". העובדה שדמות כזו עיטרה את הממתק הלאומי שלנו מוכיחה שהגזענות לא הייתה אז רק במילים, היא הייתה הויז'ואל שנכנס לנו הביתה בכל חורף.

המהפך הגדול קרה ב-1979 כשחברת שטראוס רכשה את "ויטמן" (המתחרה של ארטיק) והפכה ליצרנית הדומיננטית בשוק. שטראוס היא זו שהפכה את ה"קרמבו" משם של מוצר לשם גנרי של קטגוריה שלמה, והיא גם זו שאחראית לדרמה הסביבתית של השנים האחרונות, כשהחליטה להסיר את עטיפות האלומיניום מהמארזים המשפחתיים, מהלך שחלק ממעריצי הקרמבו הנוסטלגי עדיין לא סלחו עליו.

בעוד שישראל עברה מאז תהליך של ניקוי אורוות לשוני בכל הקשור לשם של המוצר שתמצאו על המדף, אצל השכנים המצב מריר בהרבה. בעולם הערבי, ובעיקר ברשות הפלשתינית ובלבנון, הקינוח מכונה עד היום ראס אל-עבד ("ראש העבד").

בזמן שחברות פלשתיניות ולבנוניות ניסו למתג אותו מחדש כ"תרבוש" או "שטאווי" שפירושו בערבית פשוט "חורפי" מהמילה 'שיטא' - גשם, השם הישן והגזעני מסרב למות ונשאר שגור עדיין בשיח היומיומי.  הפער הזה משקף את המהירות השונה שבה חברות מאמצות תקינות פוליטית: בעוד שישראל מיהרה למחוק את הקישור לעבדות, בשיח הערבי המונח נשאר לעיתים קרובות תקוע בעבר, כבול לנרטיבים של השפלה והנצחת שנאה, שם אפילו ביסקוויט עם קצפת הוא הזדמנות לסמן "אחר" נחות.

מודה אני, אבל איך בדיוק?

למי שאינו דתי, השאלה "מה מברכים" כשמתענגים על קרמבו נשמעת כמו בעיה של אנשים עם יותר מדי זמן פנוי, אבל ביהדות מדובר בדרמה הנדסית. על הביסקוויט מברכים "מזונות" (כמו עוגה) ועל הקצפת "שהכול" (כמו ממתק). ההלכה אומרת שמברכים רק על ה"עיקר" - אבל מה העיקר כאן? הוויכוח כל כך לוהט שאפילו הזמר אהרון רזאל הלחין פסק הלכה שלם בנושא בשיר "הביסקוויט והקרם".

ואם זה לא מספיק, בשבת העסק מסתבך עוד יותר: יש איסור "בורר"  שאומר שאסור להפריד בין שני סוגי מאכלים (כמו להפריד פסולת מאוכל). רבנים מסוימים פסקו שאסור להפריד את הקרם מהביסקוויט בשבת אלא אם כן משאירים קצת קצפת על העוגייה. בקיצור, כדי לאכול קרמבו בשבת צריך הסמכה רבנית או לפחות השגחה צמודה.

מתכון לקרמבו ביתי - קלאס באפס מאמץ

1. סדרו ביסקוויטים עגולים על מגש.
   
   
2. הקציפו 2 חלבונים עם חצי כוס סוכר בשיטת "באן מארי" (מעל סיר מים רותחים) עד לקבלת קצף יציב ומבריק.
   
   
3. זלפו על הביסקוויט והקפיאו לחצי שעה.
   
   
4. טבלו בשוקולד מריר מומס עם מעט שמן.