הגבינות, המאפים, השוקולד: אנשי העוטף שמצאו מחדש את הטעם לחיים

זה כמעט בלתי נתפס, קשה לעכל וקשה עוד יותר לכתוב זאת שחור על גבי לבן - אבל הנה, חלפו שנתיים מאז אותה שבת שחורה. שנתיים שלמות מאז ה-7 באוקטובר 2023.

בימים המתוחים האלה, שבהם מבצבצים ניצני תקווה ואופטימיות זהירה - בעיצומם של דיונים על העסקה המיוחלת, שתחתם אמן במהרה - בחרנו לחזור ולבדוק מה שלום כמה מעסקי העוטף, שאת סיפוריהם ייתכן שכבר שמעתם.

ונדמה שמעולם לא התאימה האמרה "באנו לחזק ויצאנו מחוזקים" יותר מאשר עכשיו. כי למרות הכול - הקושי, המאבק, ואי הוודאות הקיומית - הקולינריה בעוטף ממשיכה לפעום. היא חיה, בועטת, וחשוב מכל - נושאת את פניה לעתיד שקט, יציב וטעים במיוחד.

שוקולד קפה

את "שוקולד קפה", בית קפה קטן וחמים, הקים דביר קרפ ז"ל, שוקולטייר מומחה, יחד עם אשתו רעות, במתחם "נווה אשכול" שבקיבוץ רעים, שבו התגוררו. המטרה הראשונית הייתה פשוטה - ליצור מקום שבו יוכל דביר לייצר את השוקולדים שלו בשקט ובאהבה. הוא הציב במקום מכונת קפה איכותית ופעמון קטן על הדלפק, ואמר לרעות בחיוך: "כשייכנס מישהו שירצה קפה, הוא יצלצל - ואני אצא מחדר הייצור להכין לו", רעות שאלה: "ומה אם יגיעו הרבה אנשים בבת אחת?" ודביר השיב: "קודם שיבואו".

והם אכן באו. השמועה על המקום הקטן עם השוקולדים יוצאי הדופן התפשטה במהירות, והעסק הלך וגדל. בלי אתר, בלי עמוד אינסטגרם ואפילו בלי שלט על הדלת - כולם ידעו בדיוק היכן למצוא את "שוקולד קפה".

"להיות עסק בעוטף זה לא דבר פשוט", משתפת רעות. "כל מבצע או מלחמה משביתים את הפעילות ברגע, והיו תקופות שכמעט סגרנו את הדלתות והלכנו הביתה. אבל בכל פעם מחדש הצלחנו לקום, הרבה בזכות אנשים טובים, והעסק רק המשיך לצמוח".

בשלב מסוים הצטרף לעסק אורי שטיינר, שניהל את הקפה ואפשר לדביר להתמסר לייצור השוקולדים במשרה מלאה. רעות, מצדה, חזרה לעבודה הקודמת שלה בתל אביב.

"בתחילת 2023 אני ודביר החלטנו להיפרד, אבל המשכנו כמובן לנהל יחד את העסק ולגדל את ילדינו המשותפים", היא מספרת.

ואז הגיע ה-7 באוקטובר.

המחבלים הגיעו לדירה בקיבוץ, שבה התגורר דביר עם בת זוגו החדשה, סתיו - ורצחו אותם. באותו הבוקר היו איתו גם שניים מילדיו, דריה ולביא, בעוד ליה, הבת הבכורה, שהתה במקרה בעין הבשור.

"בדרך נס, המחבלים החליטו לא לפגוע בילדים. הם אפילו כתבו על הקיר בערבית שהם לא רוצחים ילדים", נזכרת רעות. "כל הזמן הייתי על הקו עם דריה, מנסה להרגיע ולהבין איך הם יחזרו הביתה בשלום. רק כשהילדים הגיעו אליי ליהוד הבנתי באמת מה קרה סביבנו. עברנו לאילת, כדי להתחיל לעכל, איבדנו כל כך הרבה אנשים וחברים - וכמעט טבענו בשכול".

אבל מתוך הכאב צמחה גם החלטה.
"אורי התקשר ואמר לי - נכון שאת ודביר נפרדתם, אבל הקפה הוא גם שלך. האזור סגור עכשיו, אין דרך לפתוח - מה עושים? ובאותו רגע החלטתי שאני מתחילה לעשות. פניתי ליובל אברמוביץ', ויחד פתחנו קמפיין מימון המונים כדי להחזיק את העסק בחיים. הצטרפנו לפרויקט 'קפה עוטף', ושוקולטיירים מוכשרים מכל הארץ נרתמו לשחזר את המתכונים של דביר. התגובות והאהבה שקיבלנו היו מדהימים. אז הבנתי - זו השליחות שלי: להחזיר את שוקולד קפה לחיים, ולהנציח את זכרו של דביר".

היום לעסק יש מיתוג מחודש - בדיוק כפי שדביר חלם. הלוגו החדש, בהשראת אומנות ה"קינצוגי" היפנית שדביר אהב, מסמל חיבור בין שברים, תיקון וצמיחה - ממש כמו החיים של רעות ושותפיה היום.

אורי פתח מחדש את הקפה בקיבוץ ומנהל אותו ביד רמה, ורעות ממשיכה להפיץ את שוקולדיו של דביר ברחבי הארץ, בעזרתו של ווארד מוהנה - שוקולטייר צעיר שמייצר את הממתקים באותה תשוקה וזהירות שאפיינו את דביר.

"במקביל אני מגדלת את הילדים, ומעבירה הרצאות על הסיפור שלנו," אומרת רעות. "הדרך שלי לזכור ולהזכיר את דביר היא להגשים את כל החלומות שהיו לו, ולדאוג שכולם ידעו איזה אדם מדהים ומוכשר הוא היה".

את השוקולדים של "שוקולד קפה" ניתן להשיג במתחם נווה אשכול, קיבוץ רעים
ראשון-שישי, 8:30–14:30
או בהזמנה מרוכזת לקבוצות ועסקיםדרך רעות: 052-5983659

ללוש

יקי שגיא, קונדיטור ובעליה של קונדיטוריית "ללוש" שבמתחם חדר האוכל בקיבוץ בארי, היה אמור להיות שם בבוקר ה-7 באוקטובר 2023 - אך בנס, הוא ומשפחתו לא שהו בקיבוץ באותו היום. מאז, הוא עדיין מתקשה לעכל את גודל הנס שאירע להם ואת עומק האובדן שחווה הקיבוץ שבו גדל וחי.

לאחר אותו בוקר שחור, מצא יקי לעצמו בית זמני ומקלט מקצועי אצל אורי שפט במאפיית "לחמים". במשך כשנה וחצי עבדו השניים זה לצד זה, לשו בצקים, אפו מאפים, וחלקו דרך משותפת, כשגולת הכותרת של שיתוף הפעולה המרגש הזה הוא מאפה הספנקופיטה של שגיא, העשוי כולו מחומרי גלם מהעוטף בכלל ומבארי בפרט - מגבינות ממחלבת בארי, תרד מעין הבשור וירקות מהירקן המקומי חג׳בי. המאפה הזה הפך במהרה לסמל קולינרי של עמידה, תקווה ושיקום הדרום.

לפני כחצי שנה נקרא יקי לשוב הביתה.

"היה לי טוב בתל אביב", הוא מספר, "הרגשתי עטוף ואהוב. היה לא פשוט לעזוב את החיבוק הענק שקיבלנו שם ולחזור לשקט של הקיבוץ. אבל קיבוץ בארי הוא קהילה חזקה ומלוכדת, וגם עכשיו, כשאנחנו בחצרים, אנחנו שומרים על הגחלת כמה שרק אפשר. הקיבוץ עצמו עדיין ריק ברובו, חלקים ממנו הרוסים, אבל אנחנו כאן, מתאוששים וצומחים לאט".

יקי מתאר את קהילת העסקים של בארי כקהילה עיקשת ומלאת אמונה. "אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש, מנסים להחזיק את הראש מעל המים. לא כולם חזרו, אבל מי שכן - עושה את זה ביחד. אנחנו קיבוץ שיתופי, נותנים אחד לשני גב ותמיכה. יש פה עגלה שצריך לדחוף אותה בעלייה, ואנחנו מאמינים שיהיה טוב. חייב להיות טוב בסוף".

"ללוש" כאמור חזרה לפעול: "אנחנו כאן, מכינים דברים טעימים, עושים קייטרינג לאירועים, והספנקופיטה עדיין איתנו. החזון הקולינרי של בארי חי ובועט, ואנחנו מתכוונים להמשיך קדימה בכל הכוח. שברו אותנו, ריסקו אותנו - אבל דווקא בגלל זה נקום ונחזור חזקים מתמיד".

קונדיטוריית ללוש
קיבוץ בארי
ראשון - חמישי, 8:00-15:00
כשר

מחלבת בארי

סיפורה של מחלבת בארי, ששכנה בצמוד לקונדיטוריית "ללוש" במתחם חדר האוכל של קיבוץ בארי, מוכר כמעט לכל.

המחלבה הוקמה בשנת 1991 על ידי דגן פלג, חבר הקיבוץ, ונוהלה לאורך השנים על ידי השלישייה דגן פלג, דרור אור ויעקב בנאקוט. יחד הם הפכו אותה לאחת המחלבות המוערכות בישראל - כזו שזכתה בפרסים בארץ ובעולם, ויצרה גבינות ששמן יצא למרחוק.

ב־7 באוקטובר 2023 השלישייה הזו התפרקה באחת. דרור אור, שכבר שימש אז כמנהל המחלבה, נחטף לעזה יחד עם משפחתו. שני ילדיו, עלמה ונעם, הוחזרו מהשבי ביום ה־54, אשתו יונת נרצחה וגופתה נמצאה רק כחודש מאוחר יותר. במשך יותר מ־200 יום נחשב דרור לנעדר - עד שנודע כי נרצח כבר באותו בוקר נורא, וגופתו טרם הוחזרה.

"דרור היה אדם שאלוהים נגע בו", מספר דגן, "הוא למד בישול בתדמור, עבד במסעדות בתל אביב והיה מוכשר בצורה בלתי רגילה - קולינרית ובכלל. האובדן שלו, כמו של כל כך הרבה חברים אחרים, היה קשה ומבלבל. אבל גבינות הן יצור חי - וכבר שבוע אחרי אותה שבת מצאנו את עצמנו חוזרים למחלבה לטפל במה שנשאר. שם הבנו שהעבודה היא גם סוג של ריפוי. זה גם היה ברור שדרור היה רוצה שנמשיך, שלא נעצור".

בינואר 2024, פחות משלושה חודשים לאחר מכן, חזרה המחלבה לפעול במלוא הקצב.

"היינו נוסעים מים המלח לקיבוץ כמה פעמים בשבוע", מספר דגן, "ניסינו לבנות הכול מחדש, בתוך מציאות אחרת לגמרי. בשלב מסוים הצטרף אלינו תום קרבונה, בן הקיבוץ, שלמד ייננות באיטליה והקים את היקב המקומי. כל אחד מאיתנו איבד מישהו קרוב, וכל יום במחלבה היה מפגש עם השכול - האישי והקהילתי גם יחד. אבל החלטנו שאנחנו לא טובעים בו. נשתמש בעבודה שלנו כדי להרים את המורל, להחזיר תקווה, ולהנציח את דרור ואת חברינו".

לדברי דגן, התמיכה הציבורית לא איחרה לבוא: "קיבלנו חיבוק ענק מהציבור - אנשים מכל הארץ פנו, קנו גבינות, חיזקו אותנו, ורבים עשו זאת גם מתוך רצון לתמוך בנושא החטופים. עד היום אנחנו ממשיכים לפעול ולהזכיר את דרור ואת כולם".

כעת, הם כבר מביטים קדימה.
"היום אנחנו עובדים על הקמת מרכז קולינרי חדש בכניסה לקיבוץ - רעיון שהיה בעצם החזון של דרור. הוא חלם על מקום שיאחד תחת קורת גג אחת את המחלבה, את הקונדיטוריה של יקי, ועסקים קולינריים נוספים מהקיבוץ - מרכז שמוקדש לאירוח, לאוכל, ולמפגש אנושי. כבר לפני ה־7 באוקטובר התחלנו לקדם את הפרויקט, ועכשיו אנחנו מחזירים אותו לחיים. אנחנו מקווים שבקרוב, כשקיבוץ בארי ייבנה מחדש, גם המרכז הזה ייפתח - ונוכל סוף סוף לחזור לעשות את מה שאנחנו אוהבים, בלב שלם ועם כולם בבית".

מחלבת בארי
קיבוץ בארי
ראשון-חמישי 9:00–17:00 | שישי 9:00–12:00
כשר

ולבסוף, לא נותר אלא להצטרף לתפילתם של דגן ושל בעלי העסקים המופלאים בעוטף - אנשים שבחרו לקום, לשקם ולהחזיר לחיים את טעמי הדרום.

אין כאן רומנטיקה - רק מציאות קשה, עיקשת, ומלאת לב.
עלינו כעם נותר רק לתמוך: להגיע, לקנות, לספר, לזכור ולייחל - להשבת כל החטופים, לחזרת המפונים לבתיהם ולשיקום אמיתי של הדרום ושל התקווה.