את חמודי אבולעפיה נדמה שאין צורך להציג. כל חובב אוכל כנראה נתקל בשלב כזה או אחר בשמו של איש הקולינריה בעל הרזומה העשיר במטבחי מסעדות השף מהטובות בעיר (בליני, הרברט סמואל, חיים כהן, קלארו, משייה, ועוד) והשושלת המשפחתית המפוארת (כן כן, זאת אותה משפחת אבולעפיה שאתם חושבים עליה).
בשנים האחרונות הגיע חמודי למסקנה שהוא עם שעות ארוכות במטבחים צפופים ומהבילים תחת כובעו של מישהו אחר, ועם לילות עמוסי דאגות הישרדות, סיים, ובמקום זה החליט לקחת את החיוך הרחב, העיניים הטובות ואת ידי הזהב שלו, כדי להאכיל את הקהל שלו ישירות, בלי תיווך, מהידיים שלו - לפיות הסועדים.
מאז הוא מדלג בין נקודות שונות בתל אביב עם פופ אפים, ששמם כבר הולך לפניהם. לכל מקום אליו הוא מגיע מגיע בעקבותיו קהל נאמן שרק מחכה להבלחה הטעימה הבאה שלו. בין אם זה פופ אפ צלחות, שיפודים, שווארמה אין אה בוקס, או כמו בפופ אפ הנוכחי - אותו מקיים חמודי בשוק לוינסקי (צמוד לחלל שבו פעלה בעבר מסעדת דלידה) - פיתות שמנמנות, עמוסות כל טוב ולעיתים קרובות גם נוטפות שומן ליה.
הקונספט של חמודי ב״פיתה לוינסקי״ פשוט: הוא מבשל את מה שהוא אוהב לאכול. לרוב אלה יהיו בשרים ודגים צלויים, או מנות ירק, מוגשות בפיתות לוהטות (אפשר לקבל אותם גם על אורז בצלחת, אבל למה בעצם?), אליהם הוא מוסיף חומוס, טחינה יוגורט, ירקות צלויים, סלטים ושאר פינוקים. את הכל הוא מכין בעצמו, והכל לפי מה שמתחשק לו ולפי היצע השוק. בתפריט תמצאו גם ספיישלים יומיים משתנים. גם מחוץ למסגרת הפיתה הוא לא מפסיק להבריק, עם צלוחיות של פלאפל לא שיגרתי, עלי גפן, סאלוף, ועוד שלל מנות בניחוח ערבי-תל אביבי כמו שכנראה רק הוא יודע לייצר.
בסופו של דבר נולד כאן דוכן מזון בגישת ״על הדרך״, אבל עם אוכל שלא נופל מאף מסעדת שף גלילית טרנדית. והכל מתובל באנרגיות הכובשות ובסיפורי המור״ק הקולינריים המרתקים של האיש הזה, שמושיב אותך מולו על דלפק הדוכן, ובעודו מרכיב לך פיתה מאולתרת (למרות התפריט המדויק והמצומצם התלוי כמה סנטימטרים ממנו), דוחף לך ליד ביס של זה, טעימה מזה, זורק עקיצה על המצב בשוק, או שואל לשלום המצב רוח. כעבור כ-10 דקות אתה מוצא את עצמך עם מנה מהבילה, שמרגישה כמו חיבוק חם ואוהב, זולל אותה בעמידה או בחצי ישיבה לצד בקבוק משקה קל, ויוצא לדרכך שבע, ומתודלק באנרגיות שכל כך חסר מהן בימים אלה של פילוג שיסוע וחוסר שלווה.
ואם נניח רגע בצד את הסיפור ונצלול נטו לתפריט, נגלה שכמו האיש מאחוריהן, גם המנות כאן הן פשוטות וטעימות, בלי יותר מדי התחכמויות: קבבים עסיסיים ונהדרים (47 שקלים לפיתה), פרגית מתובלת כהלכה (45 שקלים לפיתה), שיפוד נתח קצבים (55 שקלים לפיתה), סינייה טלה עם חצילים (52 שקלים לפיתה), חביתת ליה עסיסית (36 שקלים לפיתה), מעורב ירושלמי (45 שקלים לפיתה) ודג צלוי (45 שקלים לפיתה).
הקסם שלהן מעבר ליכולות הצלייה המדויקות של אבולעפיה באה לביטוי במיומנויות הרכבת הפיתה שלו, והינדוס הביס המושלם עם כמות נכונה של ממרחים, סלטים, חמוצים, ותוספות, שגורמות לכל ביס בפיתה של חמודי, מהקצה העליון עם הנטייה הקבועה ליבשושיות ועד התחתית, שכמעט תמיד הופכת רטובה מדי, להיות עסיסי ומאוזן באופן כמעט שיוויוני לאורכה ולרוחבה של חווית האכילה.
חמודי כבר זכה לכינויים כמו "המפציץ החמקן" בשל נטייתו להופיע ולהיעלם במהירות. אבל אם תשאלו אותנו, בשבילנו הוא הפסיכולוג של הפיתה. והפורמט הזה, שבו הוא מופיע ונעלם, הוא בדיוק סוד ההצלחה שלו. כך הוא גם מספק את הקהל שלו עם המאכלים שהם מחכים להם, וגם מייצר מידה מסוימת של דריכות וגעגוע, בהפסקות בהן הוא מטייל לו בחו״ל בין פופ אפ אחד למשנהו. בכנות, לעיתים נדמה שמעבר לפיתה המושלמת, חמודי אבולעפיה למד את המתכון לחיים רגועים: לבוא, להאכיל, לעשות כסף, לקפל, לטוס לחו״ל, לעשות כיף, וחוזר חלילה – בלי מחויבויות לשותפים, לצוות, או למיקום גיאוגרפי מסוים. חמודי הוא שף חופשי וטוב לו. וכל עוד הוא ימשיך לייצר לנו כאלו פיתות מרהיבות, וביסים משובבי נפש, טוב גם לנו.
עד מתי ניתן יהיה ליהנות מהגרסה הנוכחית הזאת של חמודי אבולעפיה זה לא ודאי (איתו זה אף פעם לא ודאי), אבל על פניו מסתמן שהוא נעץ את דגלו בדוכן בלוינסקי עד סוף אוקטובר. מה יהיה אח״כ? כשמדובר בחמודי זאת תמיד השאלה.
״פיתה לוינסקי״ חמודי אבולעפיה
זבולון 7, תל אביב
שני-חמישי 11:00-16:30, שישי 11:30-15:30