את שפית אביבית פריאל אביחי, נדמה שאין צורך להציג, מוותיקות מסעדני תל אביב. כבר מעל שלושים שנה שאביבית היא דמות משמעותית בסצנת הקולינריה המקומית, כשמאז פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר (הזדמנות טובה להזכיר שעדיין יש לנו 53 חטופים בעזה), היא גם מוכרת לקהל הרחב בשל פעילויות ההתנדבות הרבות עליהן היא אמונה.
בשבוע הראשון למלחמה, ימים בודדים אחרי השבעה באוקטובר אביבית הרגישה שהיא לא יכולה לשבת מהצד, פתחה חמ״ל מבשל מהבית, והחלה להכין אוכל למפונים, פצועים וחיילים. ימים רבים הבית שלה היה עמוס במתנדבים אותם גייסה, ויחד סיפקו אוכל חם וכריכים אליהם מוצמדים פתקים אישיים עם מסרים מעודדים. בהמשך, עבר הפרויקט מהמטבח הביתי למשכן חדש, והמשיך לפעול בשקט עד ממש לפני מספר ימים, כשבכל שבוע מאכיל המיזם ומנחם פצועים ומשתקמים רבים בבתי חולים ברחבי העיר.
ולמי שבכל זאת לא מכיר, מסעדת אוזריה בבעלותה, בשוק לווינסקי היא מקום שמספק לא רק אוכל מצוין אלא גם אווירה משפחתית מחבקת, עם מוזיקה משמחת ברקע, שמרגישה פעמים רבות כמו טברנה יוונית. למרבה הצער, מאז פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר, וזו הנוכחית מול איראן, הדבר העיקרי לו זוכה המסעדה, כמו רוב העסקים בעיר, זה לעמוד סגורה ומיותמת.
בימים האחרונים בהם לא מעט מסעדות נפגעו מהטילים, ביקשנו לשמוע מאביבית, מה זה אומר מבחינתה להיות מסעדן בישראל 2025.
"אני מטפסת על הקירות, מנסה להעסיק את עצמי, ומתגעגעת מאוד. כל השבוע בישלתי מטעמים מחומרי הגלם המיותמים שנשארו לנו במסעדה, ומכרתי כאן אצלי בשכונה לכל מי שרק רצה לקנות. עאין ניסיון נואש למזער נזקים, כי שוב, מהרגע להרגע הכל נסגר, כשכל המקררים היו מפוצצים סחורה לסרוויס סופ״ש, זה מתסכל ומייאש, וגורם לי לחשוב 'למה לעזאזל בחרתי במקצוע הזה?' שמרגיש שהוא הראשון שנפגע תמיד".
כל השנים האחרונות לא חיסנו אותך?
"להפך. דווקא בגלל שזה אירוע שנמשך כל כך הרבה זמן, הקשיים כבר דוברו ומוכרים, יש כבר חוק קיים ומתווה לעסקים, לפחות על הנייר, ועדיין, כל פעם מחדש, אף אחד לא פונה אלינו ומדבר איתנו, פשוט מודיעים לנו לסגור, ולא נותנים שום מענה או תשובות לגבי מה יקרה הלאה. אף אחד לא מסביר לנו מה עם פיצויים, מי יחזיר לנו על כל הסחורה שהולכת לפח (ספויילר: כנראה שאף אחד), על ההכנסה שהתאדתה לה בין רגע, אין לנו מושג איך נשלם שכ״ד, חשבונות, ואני אפילו לא מדברת עלי ועל המסעדה כרגע, אלא בראש ובראשונה על העובדים שלי, וגם כשאנחנו פונים - עדיין אין תשובות".
"וזה לא רק אנחנו", היא מדגישה, "יש כל כך הרבה עסקים פרט למסעדות שמחכים לתשובות והן פשוט לא מגיעות. וזה לא שלפני הסבב הנוכחי היינו במצב טוב. אנחנו כבר תשושים וחבוטים מכל מה שהיה לפני, כלכלית ונפשית, כולנו על הקצה, מבלים את רוב הזמן בתחנונים לבנקים שיבואו לקראתנו וייתנו לנו קצת אוויר לנשימה".
זה גורם לך למחשבות על עזיבת התחום?
"את התחום אני אף פעם לא אעזוב. אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה, אפילו ברגעים האלה כל הגוף שלי מתגעגע לעמוד במטבח ולבשל, לארח ולהאכיל את הלקוחות שלי. צריך להיות משוגע רציני לדבר כדי לשרוד בתחום הזה בכלל ובארץ בפרט, רק המשוגעים שורדים את כל הטירוף ונשארים. אז לעזוב את התחום אני לא אעזוב, את הארץ לעומת זאת, בצער רב אני אומרת, אולי דווקא כן. כבר תקופה שאני מחפשת לייצר לי עוגן כלשהו מחוץ לגבולות המדינה, לא הסתרתי את זה, והסבב הזה רק מחזק את התחושה שזה הכיוון הנכון".
יצא לך לראות את הנזקים סביבך בעיר? זה גורם לך לחשוב על מה יקרה אם חס וחלילה) העסק שלך ייפגע?
"ראיתי רק בתמונות, אבל זה היה מספיק. ברור שחושבים על זה, זאת אגב, עם כל הכבוד להנחיות, הסיבה העיקרית שבגללה אני לא פותחת. הבניין שבו המסעדה נמצאת הוא לא כזה שישרוד אם ייפגע – זה בניין ותיק בפלורנטין. אני תמיד אומרת שזה כמו להגן על עצמך עם מטריה, ואני לא מוכנה לקחת אחריות על חיים של אנשים. אני רואה מסביב את העסקים שכן פותחים, ומצד אחד אני חושבת לעצמי שיש בזה קצת חוסר אחריות, מצד שני, אני לא יכולה להגיד שאני לא מבינה אותם – זאת מלחמת קיום, על הפרנסה שלנו, וכשאין תשובות וגורמים לך להרגיש שאתה לבד, אז איש איש לעצמו".
"יש לי דה ז׳ה וו מיותר מדי שיחות כאלה לאורך כבר הרבה יותר מדי זמן. עוד סבב ועוד הגבלות, וכל פעם צריך לגייס את עצמנו מחדש ולהיכנס למוד הישרדות וחשיבה על איך להחזיק את הראש מעל המים לזמן הלא ידוע עד הפעם הבאה וחוזר חלילה. זה מתיש ומדיר שינה, והפעם אולי אפילו יותר מתמיד, כי רואים את מימדי הפגיעה בסבב הנוכחי, וזה רציני ומפחיד מתמיד. לראשונה מאז פרוץ המלחמה אפילו עצרתי את מיזם הכריכים כי לא רציתי לסכן את המתנדבות המדהימות שלי. אנחנו לא פותחים את המסעדה, הצוות שלי בבית כי אני לא מוכנה לסכן אף אחד, רק אני נוסעת כל יום למסעדה לראות שהכל בסדר ועומד במקום. ולראשונה בחיי, אני מרגישה שהפעם אני ממש צריכה להתרכז בלדאוג לעסק שלי ולצוות שלי ולשפיות האישית שלי".
איך בכל זאת שורדים?
"אחנו מנסים לחשוב על פתרונות ולשלוף ארנבים מהכובע, אבל אין שום סיכוי שנשרוד ככה לאורך זמן, בטח אם לא נשמע על איזושהי תכנית סדורה לפתרונות וסיוע. מצד שני, אני נלחמת לשמור על אופטימיות. אפילו עכשיו אני בדרכי לפגישת עבודה על תפריט היין הבא, כי אני מאמינה ומקווה שאכן יהיה כזה, ובקרוב. ואני בעיקר מחכה לחזור לעבוד ולפגוש את הלקוחות שלנו".
יש מסר שאת רוצה להעביר מכאן?
"אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי לפנות לשר האוצר ולבקש ממנו להתייצב, כי אדוני נעלמת לגמרי, עליך להתייצב מול המצלמות ולספק תשובות. אתם אוסרים עלינו לפרנס את עצמנו ואת העובדים שלנו, אז אתם חייבים להתייצב מול האומה ולהסביר איך אתם הולכים לסייע לנו במצב הזה. זה לא שאנחנו בחרנו לא לעבוד, אתם לא מאפשרים לנו, ולכן אתם מחוייבים למצוא לנו פתרון כדי לאפשר לנו אוויר לנשימה. מרגיש ששוב אנחנו נופלים בין הכיסאות. אנחנו לא מבקשים צדקה, אנחנו מבקשים את מה שמגיע לנו".
"בנוסף, אני רוצה לפנות לקהל, קודם כל לספר שכחלק מהניסיון להישאר עם הראש מעל המים, אנחנו מוכרים עכשיו וואצ׳רים להזמנות עתידיות, וממש נשמח אם תיכנסו אלינו לאתר ותרכשו לעצמכם זמן איכות אצלנו כשהכל יירגע. זה גם ייתן לנו קצת עזרה ותמיכה בפן הכלכלי וגם משהו משמח לחכות לו".
"ולסיום, כשנחזור, בתקווה בקרוב, ונזכה להיפגש, בבקשה בואו עם סבלנות ואורך רוח, אנחנו כאן רק כדי לעשות את מה שאנחנו אוהבים ולשמח את הלקוחות שלנו, אנחנו לא כאן כדי לעשוק אף אחד, אף אחד לא נמצא במקצוע הזה כדי להתעשר, זה לא מקצוע שמתעשרים בו, להיפך, אז תבואו עם חיוך ואמן שבקרוב ניפגש כולנו ונרקוד שוב יחד על השולחנות, ונרים כוסית לחיי ימים שקטים".
אוזריה
מטלון 44, תל-אביב יפו