את הביקורת על המסעדה הזאת גנזנו: וידוי מהבטן של מבקר מסעדות

בשבוע שעבר הגעתי למסעדת בשר ותיקה וכשרה – הפעם לא נזכיר שמות. היא שוכנת במתחם תל אביבי ידוע. הגעתי, כמובן, במטרה לאכול בה ולכתוב עליה ביקורת עבור "ישראל היום".

כשהגענו בשעת צהריים לוהטת למתחם המדובר, הלב נצבט. לפני שנים רבות הוא הושק כהבטחה גדולה, אבל מאז רוב המסעדות ובתי הקפה שפעלו בו עזבו, וכיום הוא ניצב נטוש כמעט לגמרי.

גם המסעדה שאליה הגענו נראתה מוזנחת מאוד. לעומת זאת, הצוות - זאת אומרת המלצרית והשף עצמו - היו נחמדים מאוד. אפילו הושיבו אותנו בשולחן טוב, ממש מול פתח המזגן. בחרנו כמה מנות מהתפריט, שהיה לא יותר מאשר דף מסמורטט, וחיכינו. אחרי עוד כמה מבטים סביב, בין השאר גם במנות שהוגשו לשולחנות אחרים, כבר הבנו שנכון יהיה להנמיך ציפיות.

ואכן - האוכל שהוגש לנו היה לא טוב, בלשון המעטה. לא ניכנס לפרטים, אבל היה ברור למשל, שרק לפני שעה הדג וגם הסטייק עוד שהו במעמקי המקפיא.

ביקרתי במקום עם בני, נער בן 15 שיכול לאכול גם חצץ, אבל גם הוא נאלץ לוותר על הסטייק שהוגש לו, שהצליח להיות באורח פלא גם קשה מאוד וגם שומני להחריד. הסלטים נראו כאילו מישהו כבר אכל אותם פעם, והקינוחים כאילו נדרסו ונשארו שעות על הכביש הלוהט. הייתה זו ארוחה בסטנדרט המקובל אולי במטבחים של בתי כלא צבאיים. הציון? 1 מתוך עשר. הכותרת? אל תגיעו לכאן. לעולם! הבנתם את הכיוון.

עכשיו - יכולתי, באמת שיכולתי, לשלוף ציפורניים ולהתענג על כתיבת ביקורת גרועה במיוחד. בסרט הנפלא "רטטוי" מבקר המסעדות אנטון אגו אומר: "ביקורת גרועה כיף לכתוב וגם לקרוא". ואכן - יש מבקרים שעשו קריירה שלמה מתיאורים מפורטים של מלצריות מבולבלות, אחמ"שיות מרושעות או מנות מזעזעות. הכול, מן הסתם, לא רק נכון אלא אפילו מדויק.

זה אחרי הכול תפקידו של המבקר: לשבח ולהלל, אבל גם להזהיר את הציבור כשצריך. והרי גם במסעדות משובחות מספיקה מלצרית לא נחמדה - ואחת כזאת תמיד איכשהו נמצאת בסביבה - כדי להרוס לך את החוויה. ואם התגברת עליה, ברוב המקרים החשבון שיגיע ימחק לך את שאריות החיוך.

ובכל זאת – הפעם, לא יכולתי. אולי מפני שהמלצרית והשף היו כל כך נחמדים והשתדלו להנעים את החוויה. וגם, חשבתי לעצמי: נאמר שתפרסם את הביקורת ובעקבותיה המסעדה ממש תיסגר – האם בכך עשית שירות לציבור או גרעת ממנו שירות? אחרי הכול, מה הטעם להזהיר מפני מסעדה שיתרונה היחיד נמצא בתעודת הכשרות-מהדרין שלה, המושכת אליה קהל דתי, שאפשרויותיו ממילא מוגבלות למדי.

יש מעט מאוד מסעדות בשר כשרות למהדרין בתל אביב, רובן פועלות במלונות, ויקרות עד טירוף הדעת – וזה בעיר שהמסעדות בה יקרות גם כך פי שניים או שלושה מהמקובל בעולם הרחב.

ופה מה יש לנו בעצם? מסעדת בשרים, נידחת וזולה למדי המשרתת קהל שהכשרות חשובה לו יותר מכל דבר אחר. הרי מי שמגיע לפה בוודאי יודע שיוכל לאכול טוב יותר במקומות אחרים, אבל בסולם הערכים שלו, שאותו אני מכבד מאוד, לא איכות המזון המוגש וטעמו ניצבים במקום הראשון, אלא הכשרות. ואם זה הקריטריון, מה תעלה או תוריד ביקורת?

אז הייתי צריך לפרסם את הביקורת ואת שם המסעדה או לא? זו שאלה פתוחה, שיש עליה מן הסתם יותר מתשובה אחת נכונה.

זהו, אפשר להתחיל לקלל אותי.