"עדיף לאבד קצת יין מאשר חיי אדם": סיפורם של היקבים שנמצאים תחת אש

אחרי שחגגנו ושתינו כל כך הרבה יין במהלך חגי תשרי (אחד משני חודשי צריכת השיא של יין בישראל), נפסקה החגיגה בבת אחת ומכירות היין צנחו כמעט לאפס. האמת? זה מובן - למי יש חשק לשתות וליהנות אחרי טבח נוראי כמו זה שפקד אותנו, או אפילו תוך כדי לחימה?

לא רק המכירות וחנויות היין נפגעו. יקבים רבים בכל רחבי הארץ נותרו ממש בסיומו של הבציר, כשהם מלאים תירוש גולמי וכשעבודה רבה עוד נדרשת - אך בלי ייננים ועובדי ייצור בשל הגיוס הרחב למאמץ המלחמתי. במיוחד נפגעו אלו שנמצאים בקרבה לאזור שטחי הכינוס והלחימה.

אורי אקיאן (61) נולד וגדל בשדרות. אחרי שנים של קריירה בתחום ניהול חשמל לתעשייה, הוא נכנע לחיידק היין שפיעם בו מקטנות ("שנים ביקרתי ביקבים בארץ ובחו"ל, טעמתי והתעניינתי") והחליט להקים יקב משלו, "יקב אוריאל", לאחר שלמד ייננות מעשית ביקב שורק.

להקמת היקב הוא נעזר בידע המכונאי והחשמלי שלו לבניית מיכון אוטומטי ייעודי הנשלט מרחוק ("את הכל אצלי ביקב אני מפעיל מהנייד"), ולמיקומו הוא בחר - איך לא - בשדרות, אף שאת הענבים הוא קולט מכרמים שונים ברחבי הארץ. מהענבים, שנבצרים ידנית ובאופן מוקפד, הוא מתקין שלושה ממסכים שונים, ובסך הכל כ־5,000 בקבוקים בשנה. "הבציר דווקא התחיל טוב השנה", הוא מספר, "התירוש נראה מבטיח, וחלק לא מבוטל ממנו היה עתיד להפוך ליין איכותי. אבל לצערי, בעקבות הטבח והמלחמה שאחריו, פינו אותנו מהעיר. היה לי יין באמצע תסיסה ראשונה, ויומיים אחרי החג הייתי אמור לבצע את הסחיטה שלו - להפריד את החרצנים והקליפות מהמיץ - אבל אז כבר נמנעה מאיתנו הגישה לעיר למשך כמה שבועות.

"כשחזרתי ליקב היין היה גמור, ונאלצתי לשפוך כ־1,000 ליטרים של יין. כואב הלב, אבל עדיף לאבד קצת יין מאשר חיי אדם. לא כדאי לקחת סיכונים. הבציר של הקריניאן והפטיט ורדו היה מוקדם יותר, והם כבר היו בחביות. כנראה זה יהיה ההרכב של הבלנד השנה".

אורי, שכבר הפך מומחה בזיהוי שיגורי רקטות, מזהה תוך כדי השיחה שיגור - ורץ לממ"ד. "הם עדיין יורים פה חופשי־חופשי. אתה ממש יכול לשמוע את השריקה". לאחר כמה שניות שבהן הוא מסדיר את הנשימה, הוא ממשיך: "תבין, אנחנו כבר כמעט חודשיים מאז האירוע, ועדיין רוב העיר מושבתת. כמעט רק צבא רואים בעיר. עכשיו המפעלים מתחילים לחזור לאט־לאט, וגם אני חוזר לעבוד ולתת להם שירות בתחום החשמל, אבל זה עוד לא זה. אני ממש מקווה שנוכל לחזור לשגרה בקרוב".

פעם היו כבר שקמים

קצת צפונה משם, עדיין באזור שמופגז ומטווח רבות, במושב ברכיה הסמוך לאשקלון, שוכן "יקב שקמה" של תושב המקום אלירז כהן (43), רואה חשבון המתמחה בניהול סיכונים ובביקורת פנימית. "ב־2014 הקמתי את היקב עם כמה שותפים, חברים מהמושב, ועשינו כ־1,500 בקבוקים בשנה, שאלה כמויות זעירות", הוא מספר, "ודווקא השנה קפצנו ובצרנו ענבים לכ־5,000 בקבוקים".

אך אז פרצה המלחמה. "את הבציר הספקנו לעשות כמתוכנן. וגם אחריו, למרות שיורים עלינו המון, לא פינו אותנו מהמושב. גם לא היו אצלנו פגיעות ישירות, אז מהבחינה הזו היין לא נפגע".

אלירז מגדל במשק כרם זיתים, "ברנע ופישולין. לא הרבה, אבל גם המעט הזה חסר השנה. כמעט אין יבול, העצים בלי פרי. כנראה לא היו מספיק מנות קור בחורף שעבר". לאחרונה הוא עקר חלק מהעצים, ובמקומם הרחיב את כרם ענבי היין שלו. "נטענו פטי ורדו, מרסלן ויעל, זן ענבים ישראלי שהתגלה בחולות ניצנים בשנים האחרונות".

שם היקב נגזר מעצי השקמה הפופולריים באזור. "כשסבא וסבתא שלי עלו לארץ, היתה פה טכניקה של הדליית הגפנים על עצי שקמה. עד היום אפשר למצוא בשטח, בחולות ניצנים, עצי שקמה ענקיים שעליהם מודלים גפנים. ובל נשכח גם את הקרבה לנחל שקמה, שגם הוא קיבל את שמו מהעצים שגדלים פה".

"נוציא יין מיוחד לזכרו"

פגיעה אחרת, קשה וקטלנית, דווקא כן נחתה עליו. עם פרוץ המלחמה בשמחת תורה הוא איבד את אחיו הצעיר, טל כהן ז"ל, רס"ן בסיירת מטכ"ל, שנהרג בכפר עזה. "הדבר היחיד שלא הצלחתי ללמד אותו זה לשתות יין כמו שצריך. הוא היה שותה בכוס חד־פעמית", הוא מחייך. "רק בסוכות האחרון, כמה ימים לפני כן, נפגשנו בסוכה של ההורים שלנו ושתינו מהיין שלי".

אתה יודע מה קרה באירוע שבו הוא נפל?

"יש לנו אחות שגרה בזיקים, וכשהמחבלים הגיעו אליהם היא התקשרה לאחי. בהתחלה הוא התקשה להאמין לה, אבל מהר מאוד עלה לרכב וארגן כוח של תשעה לוחמים מהיחידה, והם יצאו לשטח. הוא עוד הספיק לשלוח לאחותי הודעה שתיכנס לממ"ד ותסגור הכל - ומאז לא שמענו ממנו. "עוד אין תחקיר של הצבא, ואנחנו לא יודעים מה בדיוק היה ואיך הוא נפל, רק שהם היו ארבעה חבר'ה מהכוח שהסתערו פנימה, וכולם נפלו. הוא היה בסך הכל בן 31, והשאיר אחריו אישה בהיריון ושלושה ילדים קטנים. בעזרת השם נוציא השנה יין מיוחד לזכרו. זה המעט שאני יכול לעשות". יהי זכרו ברוך.