עשרים שנים חלפו מאז פילח טיל את הלב של שרון אזארי־יהב. זה היה הטיל שהרג את נתי שלה באחת התקריות הקשות במלחמת לבנון השנייה. עכשיו, במערכה השנייה מול איראן (הראיון נערך לפני הפסקת האש), עוד אזעקה מקפיצה אותה ואת נעם, בתה, לממ"ד, בביתה בקריית אונו. "סגרנו את דלת הממ"ד. לא עברה דקה ו...בווווום, הרגשנו את הבית זז, רעידת אדמה. אני פותחת את הדלת, יוצאת, ואני רואה חור בתקרה של הסלון, ועשן וריח של אבק שריפה, ואבנים. אספנו לדעתי אלפי אבנים, מחצץ ועד לכזאת אבן", שרון מדגימה בידיה את הגודל העצום של שברי הקירות. "אני בסלון, רואה את הכאוס, וחוזרת לשבר ההוא, כשבאו להודיע לי על נתי".
"זה אותו שבר", היא ממשיכה לתאר את התחושות אחרי הפגיעה בבית ולפני 20 שנה, "אני יורדת במדרגות, יש חושך מוחלט וכולם בפאניקה. זה כמו סרט. כאילו אני רואה מישהו אחר יורד במדרגות. וככה, תוך כדי שאני בלחץ במדרגות, אני אומרת לעצמי: 'יו, עוד פעם טיל? איך אחרי 20 שנה טיל פגע בי?' זה מטורף. זה אירוע שני בחיים שלי, שני טילים שרודפים את המשפחה שלי אחרי 20 שנה. ובית זה לא רק ארבעה קירות, בית זה הנשמה".
היא יושבת בחדר המלון שאליו פונתה עם משפחתה לאחר הפגיעה הישירה של הטיל בביתה. עמוק בלב היא הרגישה שנתי היה שם ושמר עליהן. "יצאנו מהבית בלי כלום. בחדרים של הילדים יש שברים, ובחלונות כל הפרופילים של הבית יצאו. אבל איך שהאבק שוקע את מתעשתת. בלילה הראשון את יודעת מה סיפרתי לילדים? סיפרתי להם איך ראיתי את אבא עומד על הגג, תופס את הטיל בשתי הידיים, ולא נותן לו לפגוע בממ"ד. יום למחרת שהטיל פגע בבית שלנו נכנסתי לרכב ושמעתי ברדיו את השיר שהיה שלנו, של נתי ושלי. 'פיקס יו', של קולדפליי, ואני יודעת שנתי שלח את השיר הזה במיוחד, להגיד לי 'תקשיבי, את תהיי בסדר, אתם תהיו בסדר, תעברו את זה'. ועברנו את זה. שלושתנו, אני והילדים".
את נתי שלה - רס"ן נתן יהב - שרון הכירה כשהיתה בת 28. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, "אהבה שיש אחת למיליון". לשידוך הקסום היה אחראי הספר המשותף בשכונה. מבלי שידעו, כל השנים הם התגוררו בניין מול בניין. לקראת הדייט הראשון שרון נתנה את הכתובת לנתי, "ויש לנו שמות שונים לרחוב. הוא יוצא לאסוף אותי, אבל הוא עושה כזה סיבוב, וכשהוא מגיע הוא אומר 'עשיתי סיבוב אבל אני גר פה!'. מה זה אתה גר פה? איך? ואנחנו בני אותו גיל. הייתי גדולה ממנו בחודש. התאהבתי בו כבר בלילה הראשון, ואחרי שלושה חודשים החלטנו להתחתן". נתי היה אז סטודנט להנדסה באוניברסיטת בן־גוריון וכשסיים את לימודיו, שנה לאחר שהכירו, הוא חזר למרכז והם התחתנו.
נתי נקרא על שם דודו שנהרג במלחמת העצמאות. הוא שירת בסיירת "יעל" כקצין הנדסה בסיירת, ובמילואים הצטרף לגדוד חיל הנדסה של הצנחנים, תחילה כמפקד מחלקת סיור ולאחר מכן כמפקד הפלוגה. הוא הקים את פלוגה א' החדשה, ועם פרוץ מלחמת לבנון השנייה נכנס עם חייליו ללבנון. ב־8 באוגוסט החלה חטיבת מילואים מאוגדה 98, שבה היתה הפלוגה ואשר מורכבת ברובה מיוצאי סיירות, להתקדם לכיוון כפר דבל שבדרום לבנון. החטיבה נעה על נתיב אחד ששימש גם ציר לוגיסטי לכל הכוחות באזור וכתוצאה מכך נוצר פקק תנועה, כך שלראשוני הלוחמים נדרשו ארבע שעות כדי לעבור את המרחק הקצר יחסית.
עם אור ראשון חלקם עוד היו חשופים בשטחים הפתוחים בסמוך לכפר, ולכן הורו להם המפקדים להיכנס לבתים בכפר בקבוצות ולשהות שם עד להמשך תנועה בלילה הבא. כשהגיע עיקר הכוח לדבל, אחרי הליכה ממושכת בלילה, כבר היה אור יום מלא. הכוחות התמקמו במהירות בבתים. בשעה 13:28 בצהריים פגע הטיל הראשון בבית שבו שהו עשרות לוחמים, ובתוך כמה דקות פגע במקום טיל שני. נתי נהרג עם עוד שמונה מחייליו, ו־29 לוחמים נוספים נפצעו.
אחד הנופלים בתקרית הקשה היה גם פקודו וחברו הטוב, רס"ר אשר (אשי) ראובן נוביק. "נתי היה חבר של אשי. הם התחילו יחד בסדיר, והקשר שלהם ושלנו הוא קשר בירושה הבלתי כתובה", מספרת אסנת נוביק, אלמנתו. חברתה הטובה שרון מספרת: "אני ואסנת הכרנו לפני האסון, אבל הכרתי אותה בעיקר כאשתו של אשי, כי נתי ממש אהב אותו, העריך והעריץ". אסנת מצטרפת לדבריה: "זה היה מאוד הדדי", ושרון אומרת: "נכון, אי אפשר שלא להתאהב בגברים שלנו. ואחרי שהם נהרגו, אז נוצר קשר. גם כשאנחנו לא מדברות, אנחנו מדברות איכשהו. נכון? אחד הטלפונים הראשונים שקיבלתי אחרי מה שקרה לי עכשיו היה מאסנת, וגם מחני".
"הוא הגשים לי חלומות"
חני זוסמן היא אלמנתו של רב־סמל גלעד זוסמן ז"ל, לוחם נוסף מפקודיו של נתי שנפל באותה תקרית. היא היתה בת 26, עם תינוק קטן בן שמונה חודשים. "לביא היה התינוק של הגדוד", היא אומרת בחיוך. כיום לביא כבר מתגייס בעצמו למסלול של לוחם קרבי. "הוא ילד בן 20 טיפוסי, מושלם ומהמם. כשהיה נער מתבגר הוא אמר לי 'אם לא תחתמי לי (על שירות קרבי) אני אברח מהבית'. אמרתי לו: 'אתה לא צריך לברוח מהבית. תבחר מה שאתה רוצה לעשות בחיים כי אלה החיים שלך'. לקח לי זמן להבין שאני לא באמת מבינה מה זה להיות ילד שלא זוכר, שלא מכיר את אבא שלו.
"כשהוא אמר שהוא רוצה להתגייס לקרבי אמרתי לעצמי - האובדן של גלעד מספיק קשה, לביא לא צריך לשלם עוד מחירים. אם הוא רואה לנכון להיות חייל קרבי, וזה מה שחינכתי אותו, לשרת את המדינה בצורה הכי טובה שאתה יכול - אז כך יהיה. אמרתי לו כל הזמן: אני הגב. מה שתצטרך, אני פה".
את גלעד חני הכירה בשידוך של בת דודה. "בשבועיים הראשונים רק דיברנו בטלפון, גלעד היה בקורס, ולא היה לאף אחד משנינו מושג איך הצד השני נראה. בת דודה שלי לא הסכימה להראות לנו תמונות. היו בינינו שיחות ארוכות, ובסוף כשנפגשנו היה דייט מדהים. ישבנו על חוף הים לשוקו ועוגה". בבוקר חני התעוררה ולא הבינה איך זה שהיא לא הרגישה פרפרים בבטן. "לא הבנתי איך זה יכול להיות, אחרי דייט כל כך מדהים. בערב גלעד התקשר, ואמרתי לו שנורא חיכיתי לפרפרים בבטן ולא היו, והוא ענה: אז נעשה פרפרים". וכך היה. "שנינו רצינו את הזוגיות הזאת ועבדנו בשבילה".
אסנת ואשי הכירו כבר בכיתה ו'. "הגעתי לנס ציונה מימית, וכשאת מגיעה באמצע שנה לבית ספר, את יושבת בחדר מורים עם אמא שלך, ואז המורה באה לקחת אותך לכיתה ומציגה אותך מול כולם", היא מספרת בעיניים נוצצות. "המחנכת באה לקחת אותי מחדר המורים, והיא מסתכלת עלי ככה ואומרת לי, אני הולכת להושיב אותך ליד החתן שלך. צחקתי. מושיבים אותי ליד אשי, והיה לו ריח של שמפו 'פלקס' ושנינו הזענו בידיים.
"אחרי שלושה חודשים נהיינו חברים. בבר־מצווה שלו אפילו מלצרתי. אחרי שנה קיבלתי ממנו הצעת נישואים. היא כתובה, יש לי ארגז של כל המכתבים ממנו, ואחד המכתבים הוא הצעת נישואים. הילדים שלנו קוראים את זה ונקרעים. הוא ממש רצה להתחתן, ואני עניתי לו במכתב: 'אשקי, אבל זה קצת מוקדם, לא מאשרים כזה דבר. אנחנו כמו נשואים'. והיו לנו טבעות. וככה עברו השנים, והצבא, ואחרי הצבא נסענו לשלוש שנים לטייל בעולם, חזרנו, ובמטוס בדרך חזרה אמרנו - יאללה, מתחתנים".
חלפו שנתיים. אשי ואסנת התחתנו. "לא הכרתי את עצמי בלעדיו, כאילו לא היה לי, לא זכרתי חיים בלי אשי, לא ידעתי מה זה, לא ידעתי כלום, ולכל אחד היו התפקידים שלו. אשי היה צוחק עלי - אני בחיים לא ראיתי חדשות ולא קראתי עיתונים, בחיים. עד היום. ואשקי אמר לי: את תמשיכי לחלום. אני הייתי בזמנו גם מעצבת פנים וגם מעצבת אירועים וחתונות, והוא היה מגשים לי את החלומות שלי, בונה לי את הדברים".
"אבא" בפעם הראשונה והאחרונה
20 שנים, והנה הן יחד, עם כאב נצחי משותף של שלוש נשים עם אהבה גדולה שנגדעה ברגע אחד בט"ו באב. חני: "גלעד גויס שבוע וחצי לפני שנהרג. הוא חיכה לצו. הרבה חבר'ה מהיישוב כבר גויסו". כשארזו את התיק, לביא זחל והסתובב בין הרגליים של הוריו. "היה פחד טבעי, לא פחד מנבא אסון", משחזרת חני. "ניסינו להקליל, לא לשקוע בפחד. במוצ"ש הייתי מאובנת מפחד. גלעד לא היה חייב לצאת למילואים, היה לו פטור, אבל לא היתה לו התלבטות. הם נסעו דרומה, לצאלים לאימון, וביום שישי הם עשו עצירה בצומת בילו. הגעתי עם לביא לבקר אותם. שעה ומשהו של אסקפיזם. לביא היה התינוק הראשון של הצוות. הוא זחל על הרצפה במרכז ביג הגדול בבילו, טיפס על גלעד ועל הצוות".
חני ולביא חזרו לבית הוריה. ביום ראשון, בחצות, גלעד הפתיע. "גלעד התקשר ושואל 'אז מה את עושה?' ואני מספרת לו, 'אני על הספה, אצל ההורים שלי, רואה טלוויזיה'. 'בא לך שותף?' הוא שאל. הייתי בהלם. עד שהוא אמר: 'טוב, אז בואי תפתחי לי את הדלת'. כולנו התנפלנו עליו.
"היה כיף. היתה לו סבלנות. הוא ישב עם ההורים שלי, הוא אהב אותם והם אהבו אותו. ביום שני אחר הצהריים נסענו להורים שלו, פגשנו אותם, חלק מהאחים ואת סבא שלו. לא ידענו, אבל בעצם זאת היתה פרידה. זאת היתה באמת מתנה בכל כך הרבה מובנים. בדיעבד זאת היתה הפעם הראשונה שגלעד שמע מהילד שלו 'אבא', וללביא זאת היתה הפעם היחידה שבה יכול היה לקרוא 'אבא' לאבא חי".
לפני הכניסה ללבנון גלעד התקשר וסיפר שלא יהיה זמין. "הוא אמר לי 'את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?' באותו לילה הם נכנסו. ברביעי בצהריים הטיל פגע במבנה".
באותם רגעים חני היתה עם גיסתה במוסך, והתפרקה בבכי - "על המצב, והעומס, והטיפול עכשיו באוטו". ברבע ל־3 לפנות בוקר היא שמעה צלצול בדלת, ולא הבינה מי מגיע בשעות כאלו. ואז היא ראתה את המדים. "עד לאותו רגע אף פעם לא הבנתי עד כמה מוחשיות יכולות להיות כל הקלישאות ברגע אחד. האדמה נשמטת, השמיים נופלים. ואת בעיקר מרגישה שבורה".
אבל כבר באותו הלילה חני בחרה בחיים. "תינוק, לטוב ולרע, לא מעניין אותו מה אני מרגישה, או רוצה - יש לו את הצרכים שלו. והוא הצלת נפשות הילד הזה. כל כך מתוק ומחייך וחי, כל כך אנטיתזה למוות. הוא באמת הציל אותי. היו לי שנים שהתווכחתי עם הפסיכולוגית שלי, אמרתי לה: 'לביא ינק. פעמיים בלילה הייתי צריכה לקום להחליף טיטול'. והפסיכולוגית היתה עונה: 'יכולת לנסוע להורים שלך, לתת להם לטפל בו, יכולת למצוא מיליון דרכים'.
"לקח לי זמן להבין שברגע הזה לפנות בוקר, כשקצין העיר הגיע, נכנסתי לחדר של לביא, הוא ישן ואמרתי לו בשקט 'רק תן לי שעתיים להתאפס'. הוא היה קם בכל יום ב־5 לאכול ולחזור לישון. הוא התעורר, ישבתי איתו בחדר של ההורים שלי, וסיפרתי לו שאבא נהרג, ושאנחנו נהיה בסדר, שהוא יהיה ילד שמח ואני אהיה אמא שמחה, וזה היה הרגע שבו בחרתי לחיות".
הגוף כבר ידע
אצל אסנת ושרון ההרגשה היה ברורה כמו הידיעה עצמה. "בלב שלי, בהרגשה, אני ידעתי כשזה קרה", מספרת אסנת. "נסעתי באותו בוקר לסגור עיצוב של חנות שעשיתי ברמת השרון. ההורים שלי שמרו על הילדים בבית בכנף. כשהגעתי ללקוח שלי אמרתי לו: 'תקשיב, עשיתי טעות שבאתי, אני לא רוצה שידפקו לילדים בדלת כשאני לא בבית'. הוא הסתכל עלי ואמר לי: 'את לא נורמלית, סעי, תחזרי מחר'. עוד קניתי לו כמה מתנות בדרך לט"ו באב".
אסנת נזכרת באפטר המשותף בסוף השבוע האחרון: "הם באו ל־24 שעות. עשינו עם אשי אוהל בסלון וישנו בתוכו. למחרת בבוקר נפרדנו. לקחתי את שני הילדים בידיים והסתכלתי עליו, מולם. אמרתי לו: 'אם אתה לא חוזר, אין להם גם אמא'. הוא השאיר לכל אחד משלושתנו מכתב, ואמר שאין סיכוי שהוא לא יחזור, כי מה הסיכוי שיקרה לו משהו, הם רק עושים מבצעים מיוחדים. אבל אני באותו יום ידעתי.
"הגעתי הביתה, שחררתי את ההורים שלי, אבא שלי הסתכל עלי, אומר לי: 'תקשיבי, את לא נראית טוב, את נראית כמו גווייה. תני לי לקחת את הילדים איתי'. בשום פנים ואופן לא הסכמתי. ב־5 אחר הצהריים קילחתי אותם ואמרתי להם שכבר ערב. עכשיו לכי תגידי לילדים שערב בשעה כזאת באוגוסט. ואני לא הפסקתי לבכות, והילדים שאלו אותי למה אני בוכה, וסיפרתי להם שאחיין של חברה נפצע. ישבתי במרפסת בחוץ, לא הצלחתי לנשום. הגוף שלי לא היה, הגוף שלי אמר אשי מת, ועוד לא ידעתי כלום.
"אחת השכנות שאלה אותי למה אני בוכה, ואמרתי לה 'כי משהו קרה לאשי', והיא אומרת לי שבעלה במילואים והוא אמר לה שלא קרה כלום. התיישבתי בסלון מול החלונות. לא רציתי שיעירו את הילדים, אז חיכיתי שיגיעו, שיעברו מולי בזכוכית. השעה היתה כבר 11 וחצי בלילה כשהם באו.
"פתחתי להם את הדלת. כל המושב היה על הדשא, כל המועצה, העובדת הסוציאלית. הם נכנסו ואמרתי להם: 'לא יכול להיות, לא יכול להיות'. הבת שלי התעוררה כנראה מהרעש, ראתה חיילים וצעקה: 'אבא! אבא בא!'. ברגע הזה הבנתי שאני לא הולכת להתאבד".
שרון מזדהה עם כל מילה. "זה מדהים, גם אני. אני גרה בקריית אונו ועובדת בתל אביב. אני זוכרת את עצמי לוקחת את הילדים איתי כדי שההורים ישמרו עליהם בזמן שאני בעבודה, ומהצהריים יש לי מחנק בגרון. אני צריכה לעלות לפגישה עם מנהלת הסניף ואני אומרת לה 'אני לא באה לפגישה, בעלי במלחמה', ואני מרגישה שאני נחנקת. אני יוצאת מהעבודה, הולכת לאסוף את הילדים, ואמא שלי אומרת: 'תישארי, נעזור לך'. ואני בלב אומרת: כשקצין העיר יבוא, איך הוא ימצא אותי? זה המשפט שיוצא. ואני לא מעיזה להגיד את זה, זה נשמע לי שאם אני אגיד את זה - זה אולי יקרה. אבל בזמן הזה נתי כבר מת. ואני חוזרת לקריית אונו, עוברת ברחוב קריניצי, במקום שממנו יוצאות ההלוויות הצבאיות, ואני רואה שיוצאים משם עם קומנדקר ואני אומרת, אלוהים ישמור, איזה מסכנים, איך החיים שלהם התרסקו.
"ואני לא יודעת שבעוד כמה שעות אני המתרסקת הבאה. ואני באה הביתה, ואין לי כוח, אין לי יכולת לרחוץ את הילדים, אני לא צריכה את קצין העיר. בערב אבא שלי התקשר ואמר שאמרו בחדשות שהיה יום קשה. היום אני כבר יודעת, יום קשה זה קוד של משפחות שכולות שמבינות שהנה... עוד משפחות שהשחיים שלהן השתנו.
"והחלון שלי משקיף לכביש הראשי, אני גרה קרוב לתל השומר, ושומעת כל הלילה מסוקים. ואני מדמיינת, אני ממש מדמיינת, צעדים של מבשרים. חיכיתי להם, ונרדמתי לקראת 1. הם הגיעו אלינו ב־1:30. צלצול בדלת. אני פותחת בלי להסתכל בעינית".
שייגמר הרעש הזה
"השכול נהיה אכזר יותר עם השנים", מסכימות אסנת ושרון. "כל יום אהבתי אותו יותר", אומרת שרון. "היום אני אוהבת אותו. שבע שנים היינו נשואים, אני בלעדיו 20 שנה. ואני מכירה את נתי, כאילו, אני מכירה את עצמי הרבה יותר שנים בלי נתי מאשר איתו. ואת בונה את עצמך מחדש. אני לא אותה בחורה שהייתי. אבל אני מרגישה אותו. כשקורה לנו משהו, לילדים, אני אומרת לו 'תקשיב, השארת אותי לבד, לא יעזור, אתה חייב להיכנס פה לתמונה ולעזור לי' - והדברים מסתדרים.
"אני חושבת שזה נותן לי הרבה כוח לדעת שהוא שם, שהוא לא נטש אותי. ואין יום שאני לא מתגעגעת לדבר הזה שנקרא נתי ושרון. אי אפשר להתרפא מזה. וזה לא משנה אם יש לך זוגיות או אין לך זוגיות. תמיד אני אלמנה מנתי. אני מתגעגעת אליו, וזה נהיה יותר אכזר בעיניי. השכול נהיה יותר אכזר עם הגיל. פעם חשבתי שמתרגלים, פשוט לומדים לחיות עם זה, זה כמו להבדיל שיש לך מחלה ואתה לומד לחיות איתה. אז אני לומדת, לומדת לחיות עם החוסר הזה".
אסנת: "הקושי בשנים שעוברות הוא בעיקר דרך הילדים. ביום שבו הנכד שלנו נולד, איתי הבן שלי יוצא אלי ואני רואה אותו בוכה, ואני אומרת לו: 'זה הדבר הכי מאושר שקרה לנו בחיים'. אז הוא אומר לי 'אבל זה גם הדבר הכי עצוב, הוא לא יזכה לסבא'. וגם בתי, יובלי, אומרת לי 'תראי כמה הוא דומה לאשי'. הנכד דומה לו בצורה מפחידה.
"ולקח לנו איזה יומיים-שלושה עד שאיתי אמר לי: 'אני מרגיש שהלב מתחיל להיפתח עוד פעם'. מה שלא קרה לי 19 שנה קרה לי עם הנכד. הרגשתי שמעכשיו אני כבר לא לבד. יש משהו בנכד הזה שהוא עשה לי, הוא נתן לי את התרופה ללב הזה, כשאני עצובה או בימים כאלה. עכשיו אמרתי לך שרון - בתקופה הזאת, במלחמה, כל הרעשים שיש פה, בהתחלה זה שיגר אותי, זה הזכיר לי את לבנון".
שרון: "כן, כתבת לי את זה".
אסנת: "כן, זה הטריף אותי, כאילו אמרתי די, שייגמר הרעש הזה, כי זה ממש הזכיר לי את לבנון השנייה. ואני טיפה עצובה, אני הולכת אליו, מחבקת אותו, והכל מושלם. את יודעת, כאילו הילד, הוא לא מבין מה קורה בעולם הזה וכיף איתו, אבל אני מאוד מתבאסת, ממש עצובה, שהוא לא זכה להם והם לא זכו לו, מאוד. וככל שהשנים עוברות כך אני יודעת מה הם היו מרוויחים יותר בכל סיטואציה. לא משנה, זה החתונה, את יודעת, זה גם הבר־מצוות, הבת־מצוות, כל דבר שקורה לנו. אני מאוד עצובה, אני מאוד מתגעגעת. אני מתגעגעת למגע שלו, לחיבוק שלו, לכל".
"מדינה קשוחה, נשים לביאות"
את המילה "אלמנה" הן לא יכולות לסבול. "זאת מילה נוראית", אומרת שרון, "גם המילה יתומה. אני זוכרת שיום אחד נעם חזרה מהגן ושאלה: 'אמא, אני יתומה?' שאלתי אותה: 'מאיפה את מכירה את המילה הזאת?' זה היה כמו סכין. אני זוכרת את זה כמו עכשיו. איפה עמדתי, איפה ההורים שלי עמדו, נעם הולכת אחריי ואני מתקדמת והיא מספרת שילדה מהגן אמרה לה: 'את יתומה, נעם'. התקשרתי להורים של הילדה. מה שנכון - נכון, אבל המילים האלה פוצעות. כששואלים אותי מה הסטטוס שלי, לפעמים אני מדלגת על זה, אני לא יכולה לכתוב את המילה הזאת. ומצד שני, 20 שנים אחרי ולא חדלנו לרגע, והתפתחנו והתקדמנו, והילדים שלנו שמחים ובריאים, ואנחנו שמחות".
איפה אתן כיום?
אסנת: "אני מעצבת פנים".
שרון: "מאוד מוכשרת. אני הייתי מנהלת בבנק איגוד קרוב ל־30 שנה, והבנק נמכר למזרחי. שנים חלמתי לפרוש. רציתי להיות יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. אז פרשתי לחיים שונים לחלוטין. עשיתי קריירה מפוארת, אהבתי את האנשים ואת הלקוחות, אבל כשהגעתי לצומת נזכרתי בזה שנתי רצה כבר בגיל 30 לפרוש. הוא היה מהנדס מאוד מוכשר ורצה לרדת לארבעה ימים בשבוע. כאילו הוא ידע שהזמן שלו קצר. אז היום יש לי ליין של תכשיטים, ואני מתנדבת, ובמלחמה הזאת הלכתי להרבה בתים, והייתי שם כמו שהיו אנשים טובים שבאו אלי. לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוח הזה. ויש משהו שהוא חזק ממך בשותפות הגורל הזאת - להגיד למישהי: תקשיבי, את תהיי בסדר".
כיום חני מנהלת פרויקטים במשרד הישראלי של הפדרציה היהודית של שיקגו, אשר משקיעה רבות בשיקום נפשי, בשיקום כלכלי, בתמיכה במשפחות משרתי המילואים בשותפות מיוחדת עם קהילת ניר עוז, שמתגוררת כעת בכרמי גת בקריית גת.
שרון: "אני יכולה להגיד על עצמי שאני לא רוצה שזו תהיה כתבה עצובה. יש מלא עצב. ממש מלא עצב".
ומה הכוח?
"לראות אותנו אחרי 20 שנה יושבות ומדברות על עתיד, ועל הילדים שלנו, ועל הנכד שלה. ולא עוזבות את המדינה הזאת, גם אם קשה פה".
אסנת: "כן".
שרון: "ולא כיף פה לפעמים. ויושבת עכשיו בממ"ד, ובעוד רגע אנחנו נהיה באזכרות, ואנחנו כאן. כי הבעלים שלנו לא נהרגו סתם. עזבו אותנו והלכו להילחם, כי האמינו במשהו שחייב להתקיים. ולא ניתן לאף אחד להגיד משהו אחר. וכן, אחרי אסונות קמים, לוקח אולי שנה, שנתיים, חמש, עשר, 20. ואם אנחנו יכולות להציל מישהו שפעם יבוא אליו קצין העיר, כמו שבאו אלינו, ולומר לו שיהיה בסדר - נעשה את זה כמו שעזרו לנו. כשרואים אותנו ברחוב לא מזהים שאנחנו אלמנות. תמיד הייתי אומרת - אין לי את הסרט הזה של אלמנה. כן, מדינה קשוחה, עם נשים לביאות".
שרון, אסנת וחני משתתפות בתוכנית "בדרכך" של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל לציון 20 שנה למלחמת לבנון השנייה, שנועדה ליצור עבורן מרחב אישי וקבוצתי של חיבור, עיבוד ושיתוף, לצד רגעים של הפוגה מהשגרה המורכבת.התוכנית כוללת ארבעה מפגשים קבוצתיים פרונטליים שיתקיימו אחת לחודש, ושיאה צפוי להתקיים ב"יער הסודי" בקפריסין, בארבעה ימים של שלווה בטבע.