מראה שחורה ואינטראקטיבית: גימיק או גאונות?

הבאזז שניסתה לעשות נטפליקס לקראת סוף השבוע עם "מראה שחורה: בנדרסנאץ'" הוא עוד אחד מאותם תרגילי יח"צ שחוקים, שקשה להאמין שאנשים שרואים סדרה שמתיימרת להיות עתידנית ומעבירה ביקורת על העולם הטכנולוגי, עוד קונים.

‭312‬ דקות (חמש וחצי שעות) של חומר מצולם מוגשות לצופה, שבעצם לא צריך לצפות בכולן. זאת עלילה שבמהלכה ניתנות לצופה אופציות בחירה כיצד להמשיך או כיצד הדמות תגיב. הבחירה יכולה להיות בדברים קטנים, כמו אילו דגני בוקר יאכל הגיבור או איזה שיר הוא ישמע מבין שניים, ועד בחירת קווי עלילה. הרעיון עצמו לא חדש אבל הוא מעניין, בעיקר כשהעלילה מתכתבת עם העובדה שמישהו (אתם) שולט בחייו של הגיבור. מעתה לא עוד שיחות ברזייה על איך הסתיים הסרט, מעכשיו דברו על איך הסתיים הסרט שלכם.

העלילה מתרחשת בשנות ה-‭80‬ ובמרכזה סטפן באטלר - מפתח צעיר שיוצר את משחק הווידאו "בנדרסנאץ'". המשחק, המבוסס על ספר באותו שם, בא לאתגר את תפיסת המציאות של השחקן, ובמקרה הזה גם של הצופה. "בנדרסנאץ'" תפרה עלילה כזאת שכל הזמן מערערת את המקום שבו הגיבור שלה נמצא. האם הוא חולם? האם הוא שחקן בסט של סרט? ולמה אתם הצופים שולטים בו?

"בנדרסנאץ'" מצליחה להיות מפתיעה ומעניינת. צפיתי בה עם עוד שמונה אנשים, כשכל אחד מהם צועק על מה ללחוץ כדי להתקדם בעלילה. רציתם אינטראקטיבי? קיבלתם! יש בה משהו שהוא בין משחקי הקווסט של פעם לבין סרט, ואם יש פורמט שהוא היה צריך לעלות בו - הרי הסדרה "מראה שחורה" תפורה עליו.

האם הייתי רוצה לראות את כל הסרטים בדרך הזו? ממש לא. כשבמאי עושה סרט הוא מגיש יצירה אמנותית שלמה, עם אמירה ודרך שבה הוא מוביל את הצופה עד לסיום. סרטים כמו "בנדרסנאץ'" עוד יהיו. זה גימיק נחמד ונראה שהוא גם הגולם שקם על יוצרו: רוב הסיכויים שידברו יותר על האינטראקטיביות מאשר על העלילה עצמה. לפחות בדבר אחד אתם יכולים להתנחם: זה שיש כמה אופציות לסיום, אומר שאנחנו לא נוכל לספיילר לכם.

"מראה שחורה: בנדרסנאץ'", נטפליקס

•ההפתעה שהכינה דניאל גרינברג לאייל גולן

•הברכה של שימי תבורי לנכד החדש

•סטטיק ובן-אל באנגלית: בדיחה במבטא חומוס

•הדוגמנית עם השכר הגבוה ביותר ב-2018

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של "ישראל היום"