כשהתאהבתי ברוצחת: על הקסם המסוכן של סרטי פשע אמיתי

"איך רצחתי את ההורים שלי", הוט 8
"איילין וורנוס: מלכת הרצח הסדרתי", נטפליקס

"אני חושב שראיתי עכשיו את הסרט דוקו הכי חולני שראיתי בחיים", כתבתי לחבר כמה שעות אחרי שסיימתי את הצפייה ב"מלכת הרצח הסדרתי" על איילין וורנוס. פתאום הבנתי מה שהסרט הזה עולל לי. התאהבתי ברוצחת.

מה הפלא? פעם ראינו סרטים על רוצחים כדי להבין איך פתרו את התעלומה ומתי תפסו אותם. הטרנד הנוכחי בסוגת הפשע האמיתי, לגווניו, הוא להבין את הרוצחים, לעיתים הרבה אחרי שכבר הורשעו - או אפילו מתו. מהאחים מננדז ועד ג'פרי דאהמר, הטלוויזיה שלנו מפשפשת בטראומות הילדות, בקטטות בית הספר, בשטיפות מוח דתיות, ביחסים רעילים במשפחה, בניכור חברתי - הכל כדי להסביר את הרקע העמוק שממנו צומחת הפעולה האלימה ביותר: נטילת חיי אדם.

לחובבי ההתפלשות הזו בפסיכולוגיה של הרוצח, מצפים עכשיו שני סרטי תעודה, עם קווי מתאר דומים. קודם כל כי במרכז שניהם עומדת דמותה של רוצחת. בראשון זו כאמור איילין וורנוס, רוצחת סדרתית שהורשעה והוצאה להורג בפלורידה. בשני זו וירג'יניה מק'ולו, שרצחה את הוריה והחביאה את גופותיהם במשך שנים בבית שבו המשיכה להתגורר באזורי הכפר של אנגליה.

שני הסרטים גם מבוססים על מילותיהן עצמן: ראיון עומק שצולם והוקלט עם וורנוס, ומחברת אישית שכתבה מק'ולו. ובשני הסרטים יש צלילה עמוקה לביוגרפיה ונבירה בעבר האפל שגרם, כנראה, להפוך את שתיהן לרוצחות.

שני הסרטים גם מביאים למסך את האובססיה התרבותית להבין, עד כדי הזדהות, את התוקפן. בשני הסרטים מוצגים קורבנות הרצח כמי שבדרך זו או אחרת הביאו על עצמם את סופם המר.

וורנוס רצחה גברים ששכרו את שירותיה כשעבדה בזנות, ולפי עדותה תקפו אותה באלימות. ואילו מק'ולו סבלה כל חייה מהזנחה והתעללות מצד הוריה. בשני הסרטים מפתח הצופה ניכור, ואפילו סלידה, מקורבנות הרצח, ובהדרגה מתפתחת גם הזדהות רגשית עם הרוצחת.

אבל יש הבדל עצום בין שני הסרטים. הסרט על וורנוס גולש די מהר מאמפתיה לרוצחת מוכת הטראומות, להתאהבות באישיותה הכריזמטית והכובשת, כפי שתועדה בראיון עמה. את הסרט מובילות שתיים: חברת ילדות שלה ויוצרת סרטי תעודה שהתכתבה איתה במשך שנים ולבסוף זכתה בהסכמתה להתראיין.

     

הצגת פוסט זה באינסטגרם

           

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎Netflix South Africa‎‏ (@‏‎netflixsa‎‏)‎‏

איילין היא דמות נאהבת בסרט הזה, וכשמתקרב מועד הוצאתה להורג, גובר גם המתח הרגשי. חברותיה נשברות, וגם אנחנו, הצופים, כמעט מתאבלים על מותה. כשמלבישים על הרצח תיאוריות פרוגרסיביות, פתאום היא לא סתם רוצחת סדרתית; היא לסבית, פמיניסטית, ששמה סוף לאלימות המגדרית שהופעלה עליה. פסע מלהיות גיבורת תרבות.

לפחות בחציו הראשון, נראה שגם הסרט על מק'ולו הולך בכיוון הזה, בעיקר כשהוריה של הרוצחת מתוארים במלוא עליבותם. אבא מנוכר ומתעלל ואמא מזניחה ודכאונית. אבל במקום שבו הסרט על וורנוס עובד על ריגוש דרמטי ואסתטי, הסרט על מק'ולו שומר על איפוק. הוא מקלף בהדרגה ובשיטתיות את האירוע, את החקירה, ובעיקר את הנטייה הטבעית של הסביבה, של התקשורת ושל החוקרים לחפש את המניע הפסיכולוגי אי שם בילדות העשוקה.

נכון, זה סרט הרבה פחות מסעיר ממקבילו. אבל מול גל של סדרות וסרטים שהופכים את התוקפן לגיבור, וגולשים לעיתים להאשמת הקורבן ולהתאהבות ברוצחים, הוא מעביר מסר חתרני על פסיכולוגיה בגרוש שביטלה את המצפן המוסרי של החברה המערבית. אבל בשביל לדעת למה, תצטרכו לחכות בסבלנות לדקותיו האחרונות.