הסדרה על אד גיין צוללת למשיכה האמריקנית לזוועה וטירוף

"מפלצת: סיפורו של אד גיין" | 8 פרקים, נטפליקס

העונה השלישית של אנתולוגיית הפשע האמיתי של ראיין מרפי "מפלצת" מתמקדת באד גיין, הידוע כ"הקצב מפליינפילד". שתי העונות הקודמות עסקו גם הן ברוצחים ידועים לשמצה בהיסטוריה האמריקנית - ג'פרי דהאמר והאחים מננדז - ושתיהן, אף על פי ששמרו על חופש אמנותי ודרמטי, הקפידו על נאמנות בסיסית לאירועים ההיסטוריים.

אד גיין היה רוצח סדרתישפעל בשנות ה־50 במרחב הכפרי והפוריטני בוויסקונסין. כשהשוטרים נכנסו לביתו, הם נחרדו לגלות שלל חפצים עשויים מעור אדם, איברים משומרים ומסכות שנתפרו מעור הפנים של קורבנותיו. את חלקם הוא רצח בעצמו, גופות רבות אחרות הוא גנב מבית הקברות.

גם אם לא שמעתם את שמו קודם לכן, אתם מכירים אותו היטב. על בסיס דמותו (כפי שתוארה ברומן מאת רוברט בלוך) יצר אלפרד היצ'קוק את "פסיכו" ב־1960. ברוח סטיותיו יצר טובי הופר את "המנסרים מטקסס" ב־1974, ובהשראת חיבתו לתפירת חליפות מעור נשים נוצרה דמותו של באפלו ביל מ"שתיקת הכבשים". אד גיין הוא לא רק רוצח - הוא אבטיפוס של סדיסט פסיכוטי שחוזר שוב ושוב במיתולוגיה האמריקנית, ומודל לחיקוי.

והסיבה לכך שכל כך הרבה צופים כועסים עכשיו על ראיין מרפי, היא שבמקום לספר את סיפורו של גיין כפרק בסוגת הפשע האמיתי - הוא למעשה מצייר את גלגוליו כמיתוס קולנועי, ומערבב ללא הכנה וללא הבחנה פרטים ביוגרפיים אמיתיים לצד אגדות אורבניות שנקשרו בשמו. הפרועה ביותר עוסקת במשיכה הכפייתית שגיין פיתח לכאורה לדמותה של פושעת המלחמה הנאצית אילזה קוך, הלא היא "הכלבה מבוכנוואלד", שגם לה מיוחסת חיבה לתפירת חפצים מעור אדם.

כך יוצא שהסדרה לא רק חורגת מהאמת ההיסטורית, אלא גם מתרחשת בתוך זרמי תודעה מקבילים, באיזה חורף קפוא ונצחי, ואנחנו לא תמיד יודעים איפה אנחנו ממוקמים ומתי. סצנה בביתו של גיין נמזגת לביקור בסט הצילומים של "פסיכו"; סצנת רצח באמצעות מסור חשמלי נמתחת לתוך שיחה על התסריט של "המנסרים מטקסס"; וכל אלה מתערבבים בהזיותיו של גיין - לרבות סיוטי שואה ומתקפת מוזלמנים זומבים על חוותו.

"מפלצת: סיפורו של אד גיין", אפוא, היא צלילה עתירת רבדים לתוך תהליכי התגבשותו של מיתוס אימה אמריקני. במובנים רבים זוהי לא עונה נוספת ב"מפלצת", אלא מעין המשך לסדרה אחרת לגמרי של מרפי, "גרוטסק" (דיסני+), הנהדרת בפני עצמה, שהיא אלגוריה סוריאליסטית שבוחנת את הקשר בין אימה, גותיקה ודת. חובבי "מפלצת" שציפו לדוקו־דרמה אולי מאוכזבים, אבל העונה הזו היא כנראה היצירה הטלוויזיונית החשופה ביותר של מרפי כיוצר. הוא צולל לתוך המשיכה של אמריקה לזוועה, לטירוף ולפסיכופתים, ולצמא הבלתי פוסק של החברה המודרנית, הנאורה, זו שגזרה על עצמה הומניזם אחרי השואה, לעוד ועוד מנות של אלימות קיצונית על המסך.

גם אחריות היוצרים להתבהמות הזו מקבלת טיפול. באחד הפרקים נכנס היצ'קוק להקרנה של "פסיכו" בקולנוע, וכשהוא רואה את הקהל נס על נפשו כדי להתעלף ולהקיא - הוא מדליק סיגר, נשען לאחור ומסנן בשביעות רצון: "עכשיו אני יכול לעשות מה שאני רוצה". מרגע זה מרחפת באוויר השאלה: מי כאן המפלצת?

צ'ארלי האנם מרהיב בדמותו של גיין - אך את הגביע צריך לשלוח ללזלי מנוויל, שמגלמת את ברניס וורדן, ידידתו ואחת מקורבנותיו. היא, אגב, עשתה תפקיד עוצר נשימה גם ב"גרוטסק".