אולי שמעתם על החנווני ההוא מהמכולת, שהוריו תמיד ניסו לנחם אותו עם המשפט "תתעודד בננו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע". והוא התעודד, והמצב באמת נהיה יותר גרוע.
זה מאוד מזכיר את התפתחות הפרק השני בסדרת הדוקו של צופית גרנט ושולי רנד, "בדרכים", ששודר הערב (שלישי) ברשת 13. השניים הסתובבו להם בין טראומה אחת לאחרת, ובכל רגע שבו נדמה היה כי הגיעו לתחתית תהום האומללות והעצב, התחילה סצנה קורעת לב יותר מקודמותיה.
אז מה היה לנו? תיאורים על משאיות קירור שמניידות עשרות גופות ועל תינוקות שרופים, סיור במחנה "שורה" הנודע, חיטוט בנפשם של מילואימניקים שטיפלו בזיהוי הקורבנות, מפגש עם הרב סלוטקי שאחראי במילואים לאיתור החללים ולהבאתם לקבורה, ואיבד שניים מבניו בשבת השחורה אחרי שיצאו מביתם חמושים באקדחים כדי לסייע ליישובי העוטף.
הפרק לא הסתיים לפני שצופית בדקה מה מצב שתי האלמנות שנותרו מאחור עם רגשות אשמה וילדים קטנים. תמיד צריך לזכור: לצפות בצופית בלי קופסת ממחטות נייר זה כמו להתיישב מול "מאסטר שף" ללא גישה למזון.
גרנט כאילו נולדה למצב החירום הנוכחי. איכשהו אשת הטלוויזיה המנוסה מתמרנת הליכה בחשיכה מוחלטת, מאתרת נקודות אור ומחדירה אמונה בקרב האנשים שהיא מראיינת. היא מחבקת, מציפה דילמות נפשיות, שואלת את מה שצריך ומשחילה ברגש גם את השאלות הקשות.
אם עסקת שבויים לא תצא בקרוב לפועל, ואם המלחמה תמשיך לדשדש, כבר לא יהיה מנוס מעונת "אבודים בעזה". תנו לצופית להחזיר את הבנים הביתה. כך או כך זה ייגמר בבכי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו