"באין מדינה יש אזרחים" מזכירה לנו מהי ארץ ישראל הטובה והישנה

מהי הרוח הישראלית? אם הייתם שואלים ב־6 באוקטובר, התשובה היתה ברורה כי היינו בשיא תהליך מואץ שסחף את החברה לשיח אלים ומתמשך של שנאה ופילוג. כדי להיות ישראלי היה צריך לבחור צד, להבדיל בין "אנחנו" ל"הם", לחשוב רק על עצמך ולשרוד. זו הרוח ששלטה, ושסחפה מדינה לתוך מערבולת.

האסון של 7 באוקטובר היווה מפץ גדול. המדינה, כגוף מסייע לאזרחים, לא התקיימה והאזרחים נרתמו לעזור. הרוח הישראלית זכתה לעדכון גרסה - ערכים נשכחים של ערבות הדדית, אחדות, התנדבות ויעילות לבלבו בין החורבות.

12 יוצרים ויוצרות דוקומנטריים עקבו מטעם כאן 11 אחרי מתנדבים מכל המגזרים, ויחד הרכיבו סרט בן שני חלקים שמחבר סרטים קצרים על רוח ישראלית מחודשת. כל היצירות משתלבות זו עם זו, וכל אחת מתארת יוזמה אחרת ומוגשת בסגנון שונה.

"באין מדינה יש אזרחים" מציגה מסעדות שמאכילות עשרות אלפי לוחמים ביום, מפיקי אירועים שמסייעים לניצולי "נובה", מדליקת משואה שמתזזת בין הלוויות, מעסים שמטפלים בפליטים. הייטקיסטים שמפיצים תעמולה ויראלית, חרדיות שמנהלות חמ"ל, ורופאים שהתנדבו לזהות גופות.

ויש את החבר'ה של "אחים לנשק". הם מככבים בסצנה שקשה להתעלם ממנה. הדוקו מצלם חבר של הארגון מעביר תרומת מזון לאדם עיוור המתגורר בגפו בדרום. כשאותו אדם מבוגר מקבל לידיו את הקרטון המתפקע ממצרכים, הוא מבקש מהנוכחים להשאירו לבד, ואז מתפרק מבכי מרוב התרגשות והודיה.

השליח בחולצת "אחים לנשק" יורד לרחוב. לידו עוצרת מכונית והנהג צועק "אתם לא רצויים. לכו מפה. אתם זבלות של המדינה אתם", ומייד מתבל בשרשרת קללות. בבת אחת צפה ועלתה מהביוב הרוח הישראלית ההיא מלפני המלחמה, אבל מה היא קשורה עכשיו?

אפשר להרגיש אותה מדגדגת, כמו משב רוח לפני הסופה הגדולה. פוליטיקאים מפיצים מסרים מתסיסים, פרשנים מצחצחים שופרות, ואנשים פחות סלחניים ופייסנים. אומרים שאין מדינה, אבל המדינה שלא תפקדה ברגעי האמת, יוצאת מההלם וחוזרת לעצמה. חוזרת לסכסך ולהפריע ולצבוע הכל בימין ושמאל, כמו לפני המפץ.

"ארץ ישראל היפה והטובה" היתה קלישאה לאורך דורות. מורשת נוסטלגית להתרפק עליה מימי המדינה המוקדמים, כשהאיום הקיומי היה ממשי ונזקקנו זה לזה. תחושת האיום הקיומי שהורגשה בשבת השחורה איחדה אותנו מחדש, והמבחן יהיה אם נצליח לשמר אותה. רוח גדולה, אולי רק את יכולה להחזיר הכל להתחלה.

מסמך מהפנט על כוכב מתבודד

בנטפליקס עלתה אתמול סדרת דוקו בת ארבעה פרקים של רובי וויליאמס. וכמו כל דבר שקשור לרובי וויליאמס, גם הסדרה שלו חייבת להיות חריגה ולהתנהג מוזר. לפיכך, וויליאמס מרואיין לכל אורכה כשהוא שוכב־יושב במיטתו ולבוש בתחתונים ובגופייה. הסופרסטאר, שתכף בן 50, צופה ברצף סרטונים ישנים של עצמו, מפרשן, מנתח, מתפדח, ומדי פעם עוצר ומתמודד עם בתו הקטנה שפורצת לחדר ושואלת שאלות.

הזמר האנגלי מדבר בפתיחות על הסמים והרומנים, על התמוטטויות נפשיות, על דיכאונות ויהירות; הוא מטנף על גארי בארלו מ"טייק דאת'" ומעלה את הצהובונים על המוקד. "רובי וויליאמס הסדרה" היא מסמך מהפנט על כוכב מתבודד, דיכאוני, סאחי ומפוכח.