פואמות שהן צוואה: מכתבי פרידה שנכתבו לפני המוות נחשפים - ומעוררים צמרמורות

את המכתב האחרון מצאו חבוי בדש חולצתו. או ברשומות שנשמרו לפני מותה בטלפון הסלולרי, בהודעות טקסט ששלח לעצמו או בהקלטה מצמררת שהעבירה לפני נשימותיה האחרונות. כמו נבואה רעה שהגשימה את עצמה, מילים הפכו בבת אחת לקול חד־פעמי הקורא אלינו מהמתים.

המלחמה ממלאת את בתי העלמין בתושבים חדשים, ולכל אחד ואחת מהם היו חיים שנסדקו ונקטעו בחטף. מדי ערב במהדורה מוסיפים עוד נופלים לרשימה השחורה, והקריין התורן מכווץ את ממדי החורבן לספוט בן דקה וחצי על מי היה המנוח, מהו פועלו ומדוע תמיד אלוהים לוקח דווקא את ההכי טובים?

אחרי המוות כולנו נהפוך לזיכרון. הודות למודעות האנושית ולמציאות הדיסטופית של מדינתנו, נדמה שהפעם רבים בחזית צעדו מוכנים ושלמים אל האור הלבן. יותר מדי מכתבי פרידה שנכתבו לפני מותם נחשפים בתקשורת, ומעוררים צמרמורות. נשלחו הביתה עם זר פרחים או הופקדו למשמורת אצל חבר, בתוך מחברת או בסרטון מוקלט - פואמות שהן צוואה.

לאורך דורות נהוגה בצה"ל מסורת שנולדה מאמונה תפלה: לוחמים לא מצטלמים לפני יציאתם לקרב. לא לעשות עין הרע, ולא לייצר צילום שיפרסמו למחרת בעיתון. אך במלחמה הזאת החללים עדכנו את הכללים.

תמונה של עשרה לוחמי גבעתי, שרק אחד מהם שרד, היא אחד מסמלי הלחימה בעזה. מבטי החיילים הנחושים, המחויכים והאופטימיים ששידרו למצלמה נותרו כצוואה וכמסר אחרון. תהיו בטוחים שהם חשבו על כך לפני שהצטלמו. "מקווה שתזכרו אותי", כתב עדי ליאון ז"ל להוריו בכתב ידו, והוסיף ליד חתימתו מגן דוד ולב. המכתב נמסר יומיים לאחר הלווייתו, וההורים סיפרו אתמול בטלוויזיה ודאגו שכל המדינה תזכור.

ערב־ערב יושב קריין מעונב ומקריא שמות חללים. על המרקע מתנוססת תמונתם, וציור של נר זיכרון. שם ועוד שם, והזיכרון הוא מה שנותר. הוא יצמח ויפרח עד שיהפוך בסוף לגעגוע. המתים תמיד יהיו איתנו, בזכות הזיכרונות שהשאירו לנו בחייהם.

עכשיו תורו לדבר

וינר אמיתי: הטרגדיה קורעת הלב של שי־לי עטרי הכניסה אותה לסלון של כולנו. עטרי דיברה הרבה ויפה על בעלה יהב וינר, שנהרג בניסיונו להציל אותה ואת בתם הפעוטה מהטבח בכפר עזה.

עכשיו תורו לדבר. ואם אלמנתו היא אשת מילים - הרי אצלו בסרט זה אחרת. "הילד", סרטו האחרון של וינר ז"ל (שיצא בסופ"ש וזמין לצפייה בסלקום TV), הוא לא סרט של דיאלוגים. המילים כמעט נעלמות בנוף הפסטורלי והמאיים של העוטף, בזמן שהיצירה בת 25 הדקות מביעה רגש נסתר שמתנפץ עליך במטחים של סאבטקסט. חרדותיו של היוצר־במאי מהחיים על הגדר מדגימות איך היינו מוטרדים אך תמימים לפני 7 באוקטובר.

"נלחמות"

אומרים שאחרי המלחמה לא נצטרך לדון עוד בחשיבותן של נשים לוחמות בצבא. הדוקו "נלחמות" של לי נחושתן, ששודר אמש ב־HOT8, מעלה סוגיה צדדית שעשויה להיות משמעותית בהמשך, והיא - חוסר התייחסות מוחלט של המערכת הצבאית להלומות הקרב ולטיפול בהן. אף שהסרט צולם בטרם המערכה הנוכחית, הוא מהווה רמז מקדים ומדאיג לבאות. עוד נקודה למחשבה בשש אחרי המלחמה.