"תנו רגע להתבדח": ערוץ 14 חיים במציאות נפרדת

בעוד גופותינו נערמות זו על זו כמו בקבר אחים גדול, המשימה הפשוטה של צפייה בשידורי החדשות הופכת לאתגר נפשי מורכב ושורט. הטרגדיות האנושיות מוגשות בזו אחר זו, ואני כבר לא יודע כמה פעמים ליבי נשבר מול המסך ועיניי התמלאו דמעות. לא ניתן לצפות בימים אלה בטלוויזיה בלי לחטוף בום בבטן וקווץ' בלב, אבל גם אי אפשר לעצום עיניים אל מול המציאות, אפילו כשהיא קודרת ואפלה. רק בעיניים פקוחות נוכל לראות את הגבורה ואת התקווה.

ויש את ערוץ 14, שם החגיגה בעיצומה והחיוכים מרובים. על רקע מצב החירום הלאומי, בערוץ הלא נחוץ ממשיכים להתרכז בהנדוס תודעת הצופים שלהם ובהרמת המורל הלאומי.

באותו ערוץ החדשות, שנזכר לפתוח שידור רק חצי יממה אחרי פרוץ המלחמה, עובדים בשטף כדי לספק אלטרנטיבה מטושטשת של האירועים. במשך הימים הראשונים הם צמצמו בהדרגה את היקף הראיונות ששידרו עם ניצולים ועם משפחות נעדרים, עד ששלשום אמיר איבגי נקלע בשידור לוויכוח חסר תוחלת עם המרואיין שיראל חוגג, שמשפחתו נפצעה בפרעות.

חוגג האשים את רה"מ נתניהו במחדל, ואז הטיח אשמה בערוץ עצמו. "אם עוד פעם אחד מכם יקרא למישהו מצד ימין או שמאל 'בוגד', או ישסה אחד בשני - אנחנו לא נסלח לכם", זעק חוגג בכאב. איבגי ניסה להתגונן, אבל רק הסתבך יותר.

הואיל וכך, אתמול כבר דאגו בערוץ שסאגה כזו לא תחזור על עצמה. איך? הם פשוט צמצמו למינימום את העיסוק בניצולים, בסיפורי הזוועה מיישובי העוטף או בדאגה לחיי השבויים והנעדרים. אני לא הצלחתי לאתר בערוץ ראיונות מהסוג הזה במשך כל יום השידורים, ובאמת חיפשתי. והאמת היא שאתמול ראיתי ב־CNN יותר ראיונות עם אזרחים ניצולים או עם משפחות חטופים, ממה שראיתי בערוץ 14 במשך יום שלם.

כי כרגע, מטרת־העל של עכשיו 14 היא להרים את המורל. לפיכך, ממעטים להזכיר את מספר ההרוגים הישראלים, מדחיקים את נושא החטופים והנעדרים, מראיינים בעיקר חיילים, צוותי מד"א, שוטרים וכבאים, מהללים את הישגי חיל האוויר ומקפידים על אווירה מבודחת בין דיונים חסרי תוחלת לדיווחים על צבע אדום. אמש, בשיא רגעי החרדה בגלל שמועות על חדירת מחבלים ותקלות באפליקציית פיקוד העורף, שרון גל ניסה להרגיע דיון ספקולטיבי באולפן בעזרת המשפט: "תנו לו רגע להתבדח". איזה צחוקים, אה?

"אין לך מה לדאוג, כאן נהדר, מפגיזים כהוגן, באמת שלא חסר דבר. שלחי לי תחתונים וגופיות, כאן כולם כבר כמו חיות, נלחמים כמו אריות, מורל ממש גבוה", כתבה לפני 50 שנה תלמה אליגון־רוז. באחד מסרטי הזיכרון על מלחמת יום כיפור ששודרו לאחרונה, המשוררת הודתה כי כתבה את המנון העידוד הנ"ל מביתה בתל אביב, מבלי להבין את מה שהתרחש בחזית הלחימה באותה התקופה. התוצאה: שיר מזויף ממוחה הקודח. אין מה לדאוג? מפגיזים כהוגן? מורל גבוה? השיר שביצע עוזי פוקס משמש עד היום אנטיתזה מוחלטת למציאות האמיתית שהיתה בשטח. מורל ממש גבוה לא היה הנרטיב של המלחמה ההיא, והוא גם לא הנרטיב של המלחמה הזאת.