הסדרה החדשה של כאן 11: נרטיב ברור של כובש וקורבן

במזרח ירושלים הכללים ידועים: מי שמוכר בית ליהודי הוא בן מוות. לפער הזה שבין עסקאות נדל"ן לבין הסיכוי להישחט בגללן נכנסים יהודים מהימין האידיאולוגי, ערבים מהביטחון המסכל הפלשתיני, ומוכרים שמתפתים לסכומים שהם הרבה מעל למחירי השוק. לשם גם נכנסת"איסט סייד", עם סיפור שאמנם רחוק מהמציאות, אבל מכאן דווקא החוזק העלילתי שלו. אה, כן, ועם שם מגניב באמריקאית, שמזכיר את מלחמות הראפרים ולא את הסכסוך הלבנטיני שלנו.

•שרה וינו-אלעד על המתיחות במזרח ירושלים: "ראוי שנביט במתרחש שם באומץ"

לפי שני הפרקים הראשונים, את סגירת העסקאות מבצעים מתווכי נדל"ן שנאלצים לעסוק בעל כורחם בביזנס שהוא כולו "אצבע בעין" של מתנחלים לאוכלוסייה המקומית. מומי בן דהאן (בגילומו של יהודה לוי) הוא סוחר קרקעות חילוני, שמוכן לעשות הכל כולל הכל כדי לסגור עסקת ענק שתבטיח את עתיד בתו, הנמצאת על הרצף האוטיסטי.

הוא פועל בשליחות מנהלת עמותה יהודית (שרית וינו־אלעד), הרוכשת נכסים במזרח ירושלים ומייהדת את החלק שפרס רצה לתת מזמן. בפרק הראשון היא מוצגת כמפעל רשע יהודי - ראשת ארגון לייהוד העיר, שבכלל לא שלמה עם העיסוק. במילים "שמאלניות": מה אנחנו עושים שם, לעזאזל?

הדמות של מומי היא כמו האח הנדל"ניסט של דורון מ"פאודה" ־ גבר אלפא דובר ערבית, מכונת מלחמה נחושה שבמקום להסתער על מחבלים, מסתערת על הסיכוי להעניק לבתו חיים נורמליים. גם כאן מוכיח יהודה לוי עד כמה הכישרון שלו יודע לנוע על מנעדים רגשיים שבין גבריות זוגית מוגבלת לבין רגישות אבהית אינסופית.

אבל הדמות של בתו הנערה היא הסיפור: גפן קמינר עושה היסטוריה, כשלראשונה בישראל מי שמגלמת נערה עם צרכים מיוחדים היא שחקנית המצויה בעצמה על הספקטרום האוטיסטי. קמינר שובה לב בכל רגע על המסך. זה יהיה חזק מכם, אבל תנסו לא להקדיש את רוב זמן הצפייה בה לניסיון לזהות מתי היא משחקת ומתי היא פשוט היא. זה חסר סיכוי ומהפנט כאחד.

יוצרי "איסט סייד" הבינו שקשה לייצר דרמת מתח מהמציאות המשעממת שבה בתי פלשתינים נרכשים כעסקאות נדל"ן לכל דבר, וכדי לייצר עניין והצדקה לעיוות המוסרי - הם יצרו סיפור נרטיב ברור של כובש וקורבן, שהזכיר לי את כתבתו של ניר חסון מ"הארץ". שם, באמצעות הקלטות סתר, נצבע מפעל ההתיישבות של "עטרת כהנים" כעסק השתלטות מפוקפק על נכסי פלשתינים באמצעות איומים ואספקת זונות.

ולמרות המרחק מהמציאות, והמוטיבציה הידועה להשחיר כל דבר שמגיע מ"הימין־סייד" של הימין, "איסט סייד" בהחלט מומלצת. היא נוגעת בזווית מקורית בסכסוך הישראלי־פלשתיני, נהנית מקאסט יהודי וערבי איכותי (ג'מיל חורי נהדר), נוסעת בקצב טוב ובנויה על דיאלוגים שלא נופלים לחוסר אמינות.

עליית הסדרה אמש, בטיימינג שבו כל העיניים נשואות אל הנפיצות במזרח ירושלים, היא מתנה משמיים - ורק חסר היה שבאחד הפרקים יתעמת השר לביטחון לאומי עם המפכ"ל, על רקע שמירת בתי היהודים שיהודה לוי מכר. סדרה שמגיעה מעיניים חילוניות שמאלניות ועוסקת בחומר נפץ פוליטי, מזמינה אוטומטית ביקורת. אבל ממש כמו "פאודה", לא בטוח ש"איסט סייד" תהפוך לסערת ימין ושמאל קלאסית. בסוף־בסוף, היא עוסקת בפעילות נישה לא מוכרת אפילו בימין שבמערב העיר.

"איסט סייד", כאן 11, ימי ראשון, 21:15