לעתים מגיע רגע בחייו של צופה טלוויזיה, בו הוא צריך להסתכל ל(תכנית ה)מציאות בעיניים ולשאול את עצמו: "למה?". למה הוא ממשיך לצפות בדבר שייתכן שכבר פחות מעניין אותו או באופן כללי? האם מדובר בהתפשרות שבסיסה הרגל, או אולי תוצאה של כוח אינרציה חזק מכדי להתנגד לו? סוג של כוח טבע עוצמתי ממנו, שמחליט בשבילו ששגרה היא שגרה, עולם כמנהגו נוהג ויש דברים שפשוט לא משתנים? הרגע הזה אולי התרחש אמש (שלישי) בראשם של לא מעט מצופי "חתונה ממבט ראשון", ריאליטי שידוכים (תעשו טובה, זה לא דוקו) שהחל את דרכו לפני ארבע עונות בקול תרועה, זכה לפופולריות שיא בזמן הסגר הראשון של הקורונה, ומאז ממאן לייצר את מידת העניין שייצרו עונותיו הראשונות.
וזה לא עניין של קורונה או של שחיקה של הפורמט. אל העונה החדשה ניגשו צופיה הוותיקים בחדווה השמורה לאלה שסומכים ומביעים אמון מלא בפורמט מוצלח. הרייטינג של הפרקים הראשונים יעיד על כך. אבל מה באמת היה אמור לעניין בפרק של אתמול, שהציג אוסף סצנות משמימות עד מיותרות, ומעין אידיליה מזויפת של שלושה זוגות שמבקשים "הלוואי שזה יעבוד בינינו" אחרי יומיים של היכרות?
מה בדיוק אמור לסקרן אותנו בגיא ומתן, הגייז ההטרו-נורמטיביים בהיסטוריה של הטלוויזיה בישראל? זוג זרים מנסים לירות בחץ וקשת, מכינים חציל מטוגן יחד ומשיקים כוסות יין בכל סצנה שנייה אמור להיות טלוויזיה שלמה? זה נראה למישהו הגיוני להציג את בן ומעין מנהלים דיאלוג שבמרכזו פירה ואהבתם הגדולה אליו? "תקשיב, אני חולת פירה", מתוודה מעיין, ברגע תיעודי מרתק. "זה הפירה הכי טוב שאכלתי". באמת, אם אלה החומרים שהצליחו למצוא את עצמם חלק מהפרק, אז מה לעזאזל נותר על רצפת העריכה? האם תמיד היו הדיאלוגים בחתונמי כל כך משמימים? אולי זה הליהוק הלא מרגש של העונה הנוכחית, שגורם לכל פרק להרגיש כמו נצח באורך שלוש שעות?
אז בתוך השיעמומון שהיה הפרק של אתמול גילינו שמאי ומשה הם למעשה "זוג הפיפי", כפי שהם מגדירים את עצמם. זה, כמובן, בגלל שבשניהם צריכים ללכת לשירותים בזמנים מקבילים. על סמך נתון זה מצהירה מאי שהיא ומשה הם "ההתאמה הכי טובה שתהיה להם בחיים". אבל איך, כיצד הם יתגברו על קונפליקט הענק שנוצר ביניהם, סביב אהבתו של משה לקניות וחיבתה העזה של מאי לנישוק כלבים על הפה? כן, הייתה גם דרמה סביב הכלב של מאי, וזו נפתרה תוך 30 שניות. אבל העיקר שהן כללו מוזיקה דרמטית.
וישנם גם בן ומעין, שמגיעים אל הספה של יורם במה שנראה כמצב שיכרות קל אך חינני. השניים הללו מסתדרים טוב מאז החתונה, אולי טוב מדי, ומחליטים לעבור לאזור יוקרתי ביפו. או כמו שהם אומרים: "אזור מושלם הוא אזור שיש בו פיתה דרוזית". קצת אחרי שאנחנו חוזים בהם מסדרים דאודורנטים ומוצרי קוסמטיקה בארונות (עוד מסמך טלוויזיוני חשוב), הרומנטיקן שבבן מפציע והוא מכריז: "אין לי סנטימנטים לכלום". שזה דבר שכל גבר צריך להגיד לאשתו הטרייה ביום מעברם לדירה משותפת.
מעין, מצידה, מתעקשת ליפול לעוד שאלת קיטבג שלא בטוח שהיא רוצה לשמוע עליה, ותוהה אם עבור בן, אדם שהצהיר לפני רגע שהוא וסנטימנטים זה כמו תוכן מעניין וחתונמי, הלילה הראשון שלהם יחד בדירה שאינה שלהם נושא משמעות כלשהי. אבל בשלב הזה בן כבור למוד התקלות, והוא מחרטט משהו על החשיבות של לחלוק איתה חלל, ולא משנה מאיזה סוג. משם הם, כמו כל הזוגות בפרק הזה, בעיקר אוכלים ומזייפים חיבור מיידי. מרתק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו