"פיטר פן" לא היה סיפור ילדים תמים: האמת האפלה מאחורי האגדה

מאחורי האגדה התמימה על הילד הנצחי המסרב להתבגר, זו שחוזרת בימים אלה אל הבמות בישראל בהפקת ענק בכיכובם של לי בירן, משי קליינשטיין וששון גבאי, מסתתרת אחת הטרגדיות הספרותיות האפלות והמטרידות בהיסטוריה. "פיטר פן" מעולם לא היה רק סיפור הרפתקאות קסום אלא תוצר ישיר של נפש מעונה, אובססיות קודרות ומציאות ביוגרפית שגבתה מחיר אנושי כבד. הסופר ג'יימס מתיו בארי ברא יצירה שעסקה בשכול ובנעורים נצחיים, ובמקביל חייו נקשרו באובדן, בנישואים שהתפרקו ובשאלות קשות ונוקבות על טיב הקשר האובססיבי וחסר הגבולות שניהל עם הילדים שהפכו למקור ההשראה לפנטזיה שלו.

השורשים של הילד הנצחי

שורשי הסיפור נטועים בילדותו של בארי בסקוטלנד. כשהיה בן שש בלבד, אחיו הבכור דייוויד נפצע קשה בתאונת החלקה על הקרח ומת כשבוע לאחר מכן, יום לפני יום הולדתו ה-14. הטרגדיה הזו זעזעה את המשפחה וריסקה את אמו, והאבל על דייוויד ליווה אותה עד סוף חייה. כדי לרצות את אמו השבורה, שראתה באח המת את שלמות הילדות שלא תתקלקל לעולם, בארי הצעיר החל לפעול בקיצוניות: הוא לבש את בגדיו של דייוויד, חיקה את שריקתו ואימץ את דפוסי התנהגותו כדי לנסות לעשות את הבלתי אפשרי ולהיות תחליף חי למי שאבד.

הקיבוע החולני הזה הותיר חותם נפשי עמוק על בארי עצמו, ויש ביוגרפים שקשרו את הטראומה גם להתפתחותו ולדמות הילד שאינו גדל, שהפכה לימים למוטיב המרכזי ביצירתו. בארי היה גבר נמוך קומה ובעל חזות נערית, ולאורך חייו דמותו התאפיינה בבדידות ובבריחה תמידית אל הדמיון. שנים לאחר מכן נישואיו לשחקנית מרי אנסל התפרקו. במהלך הליכי הגירושים נטען כי בני הזוג מעולם לא קיימו יחסי מין. אנסל מצאה את עצמה בנישואים ריקים עם גבר שעולמו הלך ונקשר יותר ויותר במשפחת לואולין דייוויס. ב-1908 פצחה ברומן עם הסופר גילברט קאנן, וכשבארי גילה את הקשר ודרש ממנה לנתקו, אנסל סירבה. בארי תבע אותה על ניאוף, והגירושים נעשו סופיים ב-1910.

האגדה שהפכה לסיוט אפל

בזמן שנישואיו התפרקו בארי כבר היה שקוע באובססיה אפלה אחרת: הוא התאהב נואשות בסילביה לואולין דייוויס, אם הבנים שהיו עתידים להפוך למקור ההשראה ליצירה המצליחה ביותר שלו. את המשפחה הכיר לאחר שפגש כמה מהבנים בגני קנזינגטון, ובהדרגה הפך לנוכחות מרכזית בחייה. הקשר שלו עם הילדים, ג'ורג', ג'ק, פיטר, מייקל וניקולס, מעורר עד היום ביקורת נוקבת בשל אופיו האינטנסיבי וגבולותיו החריגים. בארי נכנס עמוק אל עולמם, המציא עבורם משחקים וסיפורים, צילם אותם, כתב בהשראתם והפך לדמות מרכזית בחייהם. עם זאת, אין ראיות לכך שהקשר היה מיני או שבארי פגע בילדים מינית.

לאחר מות אביהם ארתור ב-1907 ומות אמם סילביה ב-1910, בארי הפך לאחד האפוטרופוסים על חמשת הבנים. הוא לא היה האפוטרופוס הבלעדי שלהם, אך בזכות זמנו, כספו ומעמדו מילא תפקיד מרכזי במיוחד בגידולם ובמימונם. הקשר ההדוק והאופן שבו חייהם נשזרו במיתוס של "פיטר פן" המשיכו ללוות אותם גם בבגרותם, ובמיוחד את פיטר, שתיעב את הזיהוי הציבורי בינו לבין הילד הנצחי.

המחיר האישי ששילמה משפחת לואולין דייוויס היה כמעט בלתי נתפס. ג'ורג', האח הבכור, נהרג במלחמת העולם הראשונה ב-1915 בגיל 21. מייקל, הנער המבריק והאמנותי שהיה קרוב במיוחד לבארי, מצא את מותו בגיל 20 ב-1921, כשטבע בנהר התמזה ליד אוקספורד יחד עם חברו רופרט בקסטון. חקירת המוות קבעה כי מייקל טבע בתאונה וכי בקסטון טבע בניסיון להצילו, אולם נסיבות מותם והקשר הקרוב ביניהם הולידו בהמשך גם השערות על התאבדות משותפת.

פיטר, ששמו נקשר יותר מכל ב"פיטר פן", התקשה כל חייו להשתחרר מהזיהוי שנכפה עליו עם הדמות, ואף כינה את היצירה של בארי "יצירת המופת האיומה". לאחר שנים שבהן התמודד גם עם דיכאון ובעיות בריאות, הוא התאבד בגיל 63 בשנת 1960 בקפיצה אל מסילת הרכבת התחתית בלונדון. שני האחים האחרים, ג'ק וניקולס, שרדו. ג'ק גילה לעיתים הסתייגות וטינה כלפי מקומו של בארי בחיי המשפחה, ואילו ניקולס דווקא שמר על יחס חם לבארי והגן על זכרו גם עשרות שנים לאחר מותו.

האמת האפלה מאחורי הדמויות

הופעתו הספרותית הראשונה של פיטר פן הייתה ברומן מ-1902 בשם The Little White Bird, שבו מציג בארי עולם שבו תינוקות היו תחילה ציפורים לפני שהפכו לבני אדם. פיטר, תינוק בן שבעה ימים, בורח דרך החלון וחוזר אל גני קנזינגטון. הגיבור שהתפתח משם אינו הילד השובב והחביב שהתקבע בתרבות הפופולרית, בין היתר בזכות העיבודים הרבים של "פיטר פן", אלא דמות אגואיסטית, אכזרית לעיתים ומנותקת, שסובלת מזיכרון חלש ומסרבת להתבגר.

בספר המקורי פיטר אינו מסתפק במלחמה בפיראטים. כאשר הילדים האבודים מתחילים להראות סימנים שהם גדלים, המספר אומר שפיטר "מדלל" את שורותיהם, ניסוח אפל שהתפרש לא פעם כרמז לכך שהוא נפטר מהם ואף הורג אותם. פיטר גם שוכח אנשים שהיו קרובים אליו, ובסיום הסיפור מתקשה אפילו לזכור דמויות שהיו מרכזיות בחייו.

שורשיה של כמעט כל דמות בסיפור הקסום מגיעים עם צד אפל. וונדי עוצבה בהשראת מרגרט הנלי, בתו בת החמש של המשורר ויליאם ארנסט הנלי, שהיה חברו הקרוב של בארי. מרגרט מתה כשהייתה בת חמש בלבד, ושמה נקשר גם למקור השם "וונדי". דמותה של וונדי מגלמת בסיפור את ההתבגרות, האימהות והאחריות המשפחתית, בניגוד מוחלט לפיטר המתעקש להישאר ילד. ארץ לעולם לא עצמה היא מרחב שבו הילדים לכודים בין משחק, אלימות, שכחה והסירוב להתבגר.

בהקדשה שכתב בארי ב-1928 הוא הסביר שפיטר נולד למעשה מן השילוב בין חמשת האחים לואולין דייוויס, ולא היה העתק של ילד אחד מסוים. גם קפטן הוק הוא הרבה יותר מפיראט קומי: הוא המבוגר שמול פיטר, רדוף בידי הזמן המסומל בתנין שבלע שעון ומתקתק בעקבותיו. אפילו טינקרבל מתגלה במקור כפיה קנאית, נקמנית ואלימה, שבשל קנאתה בוונדי מוכנה להביא למותה, לצד נאמנותה העזה לפיטר.

הסיפור כולו מוכיח כיצד פנטזיה קסומה של ילדות יכולה להסתיר בתוכה רצף של אובדן, פחדים וטרגדיות קודרות, ומלמד עד כמה האגדות שמוכרים לנו רחוקות לא פעם מלהיות תמימות. ובכל זאת אולי טוב שכך: עדיף שהילדים שנוהרים לאולמות כדי לראות את הגרסה החדשה של "פיטר פן" ימשיכו להאמין בקסם, כדי שהעולם שלהם יישאר תמים ובטוח לפחות עד שייאלצו להתבגר בעצמם.