"פיטר פן" מצליח לשמר את הקלאסיקה עם הרבה אהבה למקור

מישהו מציב לך סטנדרט ולא תבזבז חיים שלמים בניסיון להגיע אליו, בדיוק מה שקרה לחנוך רוזן, שצריך היה לשחזר את עצמו בעצמו בעיבוד החדש לקלאסיקה האהובה "פיטר פן", שחזרה לבמה לקול תשואות הקהל והקופות.

כידוע לכולנו, אם יש דבר אחד שהישראלים אוהבים אפילו יותר מהשלכת כיסאות פלסטיק ברחבת בריכה מיוזעת בפארק מים, הוא כמובן התרפקות על נוסטלגיה, או אפילו יותר טוב - החייאה מחדש בגרסה עדכנית. כי הרי יש הצגות שמגיעים אליהן כדי לראות מופע ויש כאלה שמגיעים אליהן כדי לפגוש זיכרון.

"פיטר פן" החדש מצליח לעשות את שני הדברים האלה כמעט בו־זמנית, תוך כדי שהוא משחזר את הקסם המופתי של ההצגה ההיא מ־1988, אז כזכור היה זה חנוך רוזן שלימד אותנו לעוף באקרובטיות בניסיונות להציל את חני נחמיאס כ"וונדי", הרבה לפני שנתפסה ברשת של יהודה אליאס. אה, וכמובן הופעת מופת של אחד, ששון גבאי, שבורח מתנין - אליו עוד נחזור בהמשך.

זה זמן קסם

וכך, התקבצו להם אלפי משפחות במהלך כל חודש אוגוסט המהביל ב"בית ציוני אמריקה" כדי לחזות בפלא. למרות שהאתגר למצוא כרטיסים היה סיזיפי למדי, לצד המחירים הלא זולים בלשון המעטה (מתחיל ב־139 שקל לכרטיס רגיל - יוקר המחיה מישהו?), זה לא מה שיעצור את הפומו מלפספס הופעה כל כך מדוברת לכל מי שנחנק בארץ במהלך החופש הגדול, וזו בדיוק הסיבה למה אי אפשר היה למצוא כיסא אחד ריק באולם במהלך כל החודש.

האתגר הגדול בהחייאה של יצירה כל כך מזוהה עם הקהל הרחב הוא לא להרוס את מה שאנשים זוכרים, אבל גם לא להפוך אותה למוזיאון. ההפקה החדשה מוצאת את האיזון הזה בצורה מעוררת השתאות, תוך כדי שהיא מצליחה לשמור על התמימות, ההומור והקסם של הסיפור, אבל מספקת קצב ותנועה שמתאימים לזמנים הנוכחיים.

הגרסה העכשווית לא מנסה להתחכם ולהמציא את הנוצה מחדש, היא פשוט נשארת במקום המוכר והטוב ולא מנסה להפוך את האירוע למשהו שהוא לא. יש כאן סיפור פשוט, שירים, ריקודים, דמויות צבעוניות והרבה מאוד תנועה, והכול מוגש בהומאז' ובאהבה לחומר המקורי, כולל נגיעות של AI על המסך הגדול שעושות עבודה משובחת במיוחד.

לנעלי הבד הגדולות של כוכבי העבר מדלג בקלילות ובחינניות לי בירן, שמוכיח שוב שמדובר בסטאר עם קבלות, פינת ברודוויי ורובע הווסט אנד. היכולת של בירן לשכנע ולעשות אדפטציה לכל דמות שהוא כובש בתיאטרון היא מתת אל ששמורה לגדולים ביותר, וגם כאן הוא מצליח להפוך את פיטר לדמות שקל להתחבר אליה. יש בו שובבות, קלילות ואנרגיה פיזית שמחזיקות את הבמה, עדות לאינספור שעות עבודה עם חנוך רוזן שניכרות בכל תנועה.

משי קלינשטיין היא ממתק עם קול קטיפתי שפשוט נולדה לשחק את וונדי בגרסה מלאת רוך ונוכחות בימתית, שמשתלבת לצד לי בהרמוניה מושלמת, כולל הביצוע שלה לקלאסיקה "הוא חייב לבוא", שמרגשת גם אחרי כל השנים האלה. הריקודים, העלילה ואפילו האפקטים מספיקים כדי שגם המבוגרים באולם יחזרו הביתה עם חיוך מספק, אבל מי שמבטיח שהבשורות יעברו מפה לאוזן הוא כמובן ששון גבאי הוותיק (שלא ייגמר לעולם), שחוזר בהתלהבות לתפקיד האיקוני של קפטן הוק ומוכיח שוב עד כמה נוכחות של שחקן מנוסה יכולה להרים כל סצנה, וכמה הוא אנרגטי ומשעשע גם בגילו. לראות ולהתפעל.

נחטא גם אם לא נשלח שק של פרגונים ללינוי כהן בביצוע אקרובטי ופראי כלילי הנמרה לצד שבט אדומי העור שלה, ולאופיר וייל, שמגלם את סמי הנבל החביב, הסייד קיק הנאלח של קפטן הוק, שאחראי ללא מעט מהצחוקים שנרשמו במהלך השעתיים ורבע של משך ההצגה (כולל הפסקה).

הדבר היחידי שאולי ביאס קצת את מיטיבי הלכת הוא העובדה שהביצועים כולם נעשים בפלייבק מלא, שנותן קצת תחושה פלסטיקית ו"פסטיגלית" לעניין, אבל בטח לא משהו שהזאטוטים הנלהבים יספרו עליו לחברים בפרלמנט בג'ימבורי.

מפגש מוצלח בין דורות

בסופו של ההייפ, "פיטר פן" הנוכחי מצליח לשמר את הקלאסיקה ובעיקר את הצורך לבהות בנייד כל חמש דקות, שזה כידוע הישג יותר מכובד מלדעת לעוף. נדמה שהכוכב האמיתי של ההפקה המחודשת לאותו המחזמר שכולנו אוהבים הוא בעצם המפגש בין הדורות. המבוגרים בקהל מזהים משפט, שיר או מחווה ומיד חוזרים לרגע לילדות, בעוד הילדים חווים את הסיפור בפעם הראשונה. זו אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת להפקה שמבוססת על נוסטלגיה: היא לא מסתפקת בזיכרון של מי שכבר מכיר אותה, אלא מצליחה לייצר זיכרונות חדשים, אפילו שמדובר במחזור חומרים.