"הגענו למצב שהמנהיגים שלנו לא מפחדים מאיתנו - כי הפכנו לעדר"

איך מגיעים מבוגר הנדסת תוכנה לאדם שממלא אולמות ומאתגר אלפי אנשים להטיל ספק במה שהם חושבים שהם יודעים על המוח האנושי? בריאיון לפודקאסט "Stars" עם אסף הדר, נמרוד הראל פותח את הקלפים ומדבר על הדרך הלא שגרתית שבחר לעצמו כבר בתחילת הקריירה, על הרגע שבו החליט להמר על חלום במקום על מקצוע בטוח, ועל הסיכון שלקח כשהפיק מכיסו תוכנית טלוויזיה שאף אחד בתעשייה לא האמין בה.

לצד סיפורים על הצלחות, כישלונות ורגעים של לחץ מאחורי הקלעים, הראל מתייחס גם למחיר של החיים תחת אור הזרקורים, לבחירה לשמור על משפחתו מחוץ לחשיפה התקשורתית, להשפעת המציאות הישראלית והשיח הציבורי על חייו, ולגבול הדק שבין בידור, פסיכולוגיה ומה שהקהל אוהב לכנות "קסם". ובין כל אלה, הוא מסביר מדוע דווקא היום, אחרי שנים של קריירה מצליחה, החליט לעשות את המהלך הכי לא צפוי שלו עד כה - לרדת מהמרכז ולהעביר את הכוח לקהל במופע החדש "אחד למיליון".

אם אתה מסתכל על כל הדרך שעשית עד היום, במה אתה הכי גאה?

"אלה שני דברים שונים מבחינתי. את הייעוד שלי גיליתי די מהר. כבר אחרי הצבא, כשהתחלתי לעסוק בתחום, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל החיים. הייתה לי אפשרות לעבוד כמהנדס תוכנה, אחרי שסיימתי תואר בתחום, אבל ברגע שנכנסתי לעולם המנטליזם וההרצאות הבנתי שאני לא חוזר לתכנות. אם אני צריך לבחור רגע אחד שאני גאה בו במיוחד, זו התוכנית הראשונה שעשיתי. לא בגלל ההצלחה שלה, אלא בגלל הדרך שבה היא נולדה. אף ערוץ לא רצה לתת לי הזדמנות, אז החלטתי ליצור אותה בעצמי".

ממש בנית הכל מאפס?

"לגמרי. אספתי סביבי אנשים שגם להם לא ניתנה הזדמנות בתעשייה. צלם, עורך, איש סאונד – כולם היו בתחילת הדרך. מימנתי בעצמי כמה ימי צילום ויצאנו להפיק תוכנית, למרות שלא היה לנו גב של גוף תקשורת או חברת הפקה. אחרי שסיימנו את הפיילוט הגעתי איתו לערוץ 10. במקביל היו לי פגישות גם בגופי שידור נוספים, אבל בערוץ 10 עצרו אותי ואמרו: "אנחנו קונים את זה". מבחינתי זו הייתה קפיצת אמונה אמיתית. במקום להתקדם לאט במסלול המקובל, החלטתי להתחיל מהמקום שאליו כולם שואפים להגיע.

מעבר לאומץ, היה כאן גם סיכון כלכלי משמעותי.

"נכון. האמת היא שלא היה לי כסף. רק סיימתי את הלימודים ועוד לא התחלתי לעבוד. אמרתי לכל מי שעבד איתי: 'אני לא יכול לשלם עכשיו, אבל אם נמכור את התוכנית, נתחלק ברווחים'. לשמחתי זה בדיוק מה שקרה. אחרי שהערוץ החליט לרכוש את התוכנית, ביקשתי תשלום עבור הפיילוט. שאלו אותי כמה אני רוצה, וזרקתי סכום של 10,000 דולר. הייתי צעיר ולא באמת ידעתי מה מקובל לבקש. כשהם הסכימו מיד, הייתי בהלם. הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לכל אנשי הצוות ולהודיע להם שיש כסף ושאנחנו מתחלקים בו".

התחום שלך נמצא כל הזמן בין פליאה לספקנות. עד כמה זה השפיע עליך בתחילת הדרך?

"מאוד. כשהתחלתי להופיע, הידיים שלי ממש רעדו מהתרגשות ומלחץ. זה דומה מאוד לסטנד-אפיסט שחושש שהבדיחה לא תעבוד. אצלנו יש פחד נוסף - שמישהו יגיד פתאום 'תפסנו אותך'. בשלב מוקדם הבנתי שאני חייב לשנות את הגישה. לכן תמיד הקפדתי לומר לקהל שאין לי כוחות מיוחדים. אני לא טוען שיש לי יכולות על-טבעיות. אני בא לבדר אנשים. ברגע שאתה לא מנסה למכור סיפור על כוחות מסתוריים, הקהל פחות עסוק בלחפש איפה להפיל אותך".

קרה שהקהל באמת עלה על מה שעשית?

"זה נדיר מאוד. בעשר או חמש עשרה השנים האחרונות אני כמעט לא זוכר מקרה כזה. עם הזמן אתה מפתח מיומנות שמאפשרת להגיב לכל תרחיש. גם אם מישהו חושב שהוא הבין מה קרה, אפשר לקחת את המופע לכיוון אחר ולהפתיע אותו מחדש. לפעמים אני אפילו נותן לקהל להבין חלק מהדברים. אני אוהב לחשוף להם הצצה קטנה למה שקורה מאחורי הקלעים. זה הופך את החוויה למעניינת יותר ומוריד ממני לחץ".

אנשים רבים עדיין מתקשים להבין מה ההבדל בין קוסם למנטליסט.

"מבחינה מקצועית, כמעט אין הבדל. מנטליזם הוא ענף בעולם הקסמים. ההבדל האמיתי נמצא בראש של הצופה. כשאנשים רואים את דייוויד קופרפילד מרחף באוויר, הם יודעים שיש טריק. הם אולי לא מבינים איך זה עובד, אבל אף אחד לא מאמין שהוא באמת עף הביתה בסוף המופע. לעומת זאת, כשצופים במנטליסט, חלק מהאנשים יוצאים בתחושה שאולי יש כאן יכולת אמיתית שאפשר ללמוד או לפתח. זו הסיבה שהחוויה נתפסת אחרת לחלוטין".

זו גם הסיבה למופע החדש שלך?

"בהחלט. במשך שנים הדגמתי לקהל מה אני יודע לעשות. לפני כשנה וחצי שאלתי את עצמי מה יקרה אם נהפוך את התפקידים. במקום שאני אדגים להם, הם יהיו אלה שיבצעו את הדברים. כך נולד המופע "אחד למיליון". לאורך המופע הקהל עובר תהליך הדרגתי – ממשימות פשוטות יחסית ועד לאתגרים מורכבים בהרבה. בסופו של דבר הם מצליחים לבצע פעולה שהסיכוי להצלחתה הוא אחד למיליון. זה היה אחד האתגרים הגדולים ביותר בקריירה שלי. הייתי צריך להבין איך להדריך קהל שלם, איך לגרום לו להצליח ואיך לשמור על החוויה לאורך כל הדרך. היום אני רואה אנשים יוצאים מהמופע בתחושת הישג אמיתית. הם לא רק צפו במשהו מדהים - הם היו חלק ממנו".

עד כמה למידה וקריאת ספרים השפיעו על ההתפתחות שלך?

"הרבה אנשים שואלים אם נולדתי עם היכולת הזאת. התשובה היא שלא. אפשר ללמוד את התחום הזה, בדיוק כמו שאפשר ללמוד סטנד-אפ או כל מקצוע יצירתי אחר. יש ספרים, סרטונים, הופעות ואנשי מקצוע שאפשר ללמוד מהם. אני נמצא בקשר עם מנטליסטים מכל העולם ואנחנו מחליפים רעיונות באופן קבוע. הידע קיים ונגיש לכולם. אבל יש הבדל גדול בין לדעת לבין לבצע. ללמוד חומר זה דבר אחד. לעמוד מול קהל, לשלוט בסיטואציה ולהעביר את זה בצורה משכנעת ומדויקת - זה כבר דורש שנים של אימון, ניסיון ועבודה קשה. זה ההבדל בין מי שיודע לבין מי שבאמת עושה".

"למה צריך חברים מהתעשייה?"

דיברנו רבות על הקריירה שלך, אבל לצד זאת אתה גם מטפח משפחה לתפארת

"משתדל. קודם כל, אם תשאל אותי מי הכישרון האמיתי בבית - זו אשתי, דנה הראל, מעצבת שמלות כלה. אין לי אפילו מה להשוות. כל אחד יגיד שאשתו הכי טובה, אבל היא באמת הכי טובה. היא עושה דברים פסיכיים. השמלות שלה נמצאות בכל מקום בעולם. האינסטגרם שלה פעיל מאוד. אני ברשתות בכלל לא. אני לא טוב בזה, וזה פשוט לא בשבילי".

אתה גם צריך להיכנס לעולם הזה, לא?

"אני יודע. או שכבר מאוחר מדי. העגלה הזאת נסעה. אבל זה גם דורש ממני דברים שאני לא מוכן להם - לחשוף את החיים האישיים שלי בסטורי. אני לא שם, וזה לא קל. הרבה יותר קשה לי להגיד לאנשים 'בואו למופע שלי' לא כי ראיתם אותי בטיקטוק, אלא כי זה המופע הכי טוב שתראו. אני באמת מאמין בזה, וכשאנשים באים הם אומרים שזה נכון".

איך נראים החיים שלך ביום-יום בתוך כל זה?

"אני לא שם את המשפחה שלי בתוך הדבר הזה. בבית, כשאני חוזר מהופעות בערב, אני רוב היום עם הילדים. לוקח אותם, מחזיר אותם, עוזר בשיעורי בית. אני מאוד אוהב את השגרה ואת השקט. מבחינתי ההופעות זה המקום שבו אני יוצא מאזור הנוחות. זה לא 'אני האמיתי'. זה גם דמות - נמרוד המנטליסט.

גם עכשיו אתה בעצם בדמות?

"כן. אם הייתי עכשיו עם חברים, הייתי נמרוד אחר. אני עושה סוויץ’. זה לא שכבות, זה מעבר בין מצבים.

למה בעצם?

"כי בחיים שלי אף אחד לא רוצה להיות ליד בן אדם שהוא גם מאוד סמכותי וגם 'יודע הכל'. אתה לא רוצה מישהו שהוא פשוט חבר שלך בכל מצב.לכן גם אין לי חברים מהתעשייה.

למה?

"אף פעם לא הבנתי למה צריך חברים מהתעשייה. מה הקשר ביני לבין שחקן או זמר? רק כי שנינו מפורסמים? אני לא מגיע להשקות. כמעט לא מזמינים אותי כבר, וגם כשכן - אני לא מגיע. הזמן שלי בערבים מוקדש למשפחה או לחברים הקרובים. האנשים שאני בקשר יומיומי איתם הם מנטליסטים - שימי אטיאס, ליאור סושרד, ליאור מנור, לוסטיג. אלה אנשים שמעניינים אותי מקצועית ואישית. אני לא רואה סיבה 'להסתובב' עם סלבס רק כי הם סלבס".

יש מי שאומר שזה מחיר, לא להיות חלק מהברנז'ה.

"נכון. זה מחיר שצריך לשלם. אני פשוט לא מוכן לשלם אותו. אני משלם מחירים אחרים".

כשנכנסת לפריים-טיים, הבנת את ההשלכות?

"היחצ"נים היו משתגעים ממני. עד היום משתגעים ממני. עד היום. כששולחים אותי לעשות דברים, אני הרבה פעמים לא אומר 'עזבו אותי חברים', זה לא מעניין אותי. זה מעניין אותי לנהל שיחות מעניינות כאלה עם שאלות טובות. אבל, 'היי גיא', סליחה, זה לא אני. מה אני אעשה? שוב, אין לי בעיה עם אנשים שעושים את זה כי זה לגיטימי, זו הדרך שהם מוצאים להתפרנס. אני לא מוכן לשלם את המחיר הזה, גם אם זה אומר שאני ארוויח קצת פחות כסף. טפו טפו, הכל טוב".

היו לך הצעות עם הרבה כסף כדי לחשוף את עצמך ומנעת את זה?

"מה זה הצעות עם הרבה כסף? אני כל הזמן חושף. תוכניות הטלוויזיה שלי חשפו אותי כל הזמן. אין לי בעיה עם חשיפה. פעם אחת הסכמתי לעשות פרסומת לטלוויזיה ל-WishYou. וגם כי אמרתי להם, רק בתנאי שאנחנו עושים בפרסומות דברים ממש מדליקים מהעולם שלי, בסדר? ואני רוצה להיות החייל הקריאייטיב. ואז החליפו אותי בטל פרידמן, שעושה עבודה הרבה יותר טובה ממני. אני חייב להגיד, הרבה יותר טובה. אני פשוט לא בן אדם כזה. זהו. אני כבר הבנתי מה אני יכול, מה אני רוצה, מה אני לא רוצה, וטוב לי במקום שאני נמצא בו. אני מופיע הרבה, אני מופיע המון, אני מרצה המון. עם הסוכנת שלי יש לי חוק: לא יותר מעשרה ערבים בחודש. לא מוכן לצאת מהבית. ואני לא מופיע בכלל בשישי-שבת, לא מטעמי דת, אלא זה הזמן שלי עם המשפחה. כן, אני רוצה את הזמן שלי. אני יכול להגיע למצב שאני עושה את הדבר הזה, אז הגעתי למקום הזה. טוב לי בו. אין לי שאיפות עכשיו לכבוש את וגאס".

כשהקהל שלך היום מגיע בעיקר מהרשתות. זה לא חיסרון?

"יידעו מפה לאוזן. אני יודע שיש אנשים שמגיעים להופעות שלי כי אנשים אומרים להם: 'תקשיבו, אתם חייבים לראות את הדבר הזה, לא ראיתם דבר כזה אף פעם'. אני רוצה את זה. זה בסדר לי מפה לאוזן. גם אם זה אומר שיש לי עסק סושיאל שמנהלת לי את הסושיאל, ואמרתי לה מראש: 'תקשיבי, לא יהיה סטורי שלי שאני אומר היי בוקר טוב'. זה לא יקרה. מה לעשות? זה לא רק שאני לא רוצה את זה, זה גם שאני לא טוב בזה. זו גם החוכמה לדעת במה אתה טוב. מי שעושה את זה טוב - עושה את זה כי הוא אוהב את זה. ואני לא עושה את זה. אני לא אוהב את זה, אז כנראה אני לא עושה את זה טוב, או לא יודע מה הביצה ומה התרנגולת".

בהמשך הראיון, הראל שיתף על המופע החדש שלו "אחד למיליון", שבו הוא לוקח צעד חריג מהפורמט המוכר של מופעי מנטליזם והופך את הקהל לחלק פעיל מההתרחשות עצמה. במקום מופע שבו אמן החושים מוביל את הקהל ומבצע בפניו ניסויים מנטליים, הראל בנה חוויה מדורגת שבה הצופים עצמם מתנסים, מקבלים החלטות ואף מבצעים בפועל חלק מהמשימות שעל הבמה. לדבריו, דווקא המעבר הזה לעמדת מנחה, שמציבה את הקהל במרכז הפעולה, יצר עבורו מחדש את תחושת אי־הוודאות והאדרנלין שנשחקו לאורך השנים על הבמה, והחזיר למופע את האלמנט שהוא מגדיר כמהותי ביותר - הפתעה אמיתית, גם עבורו.

אז במופע שלך אתה באמת מערב את הקהל. יש עדיין התרגשות מדברים כאלה?

"כן. כבר שנים לא הייתה לי התרגשות מהופעות, כי כבר אין את הלחץ. אני עולה על במה ועושה את מה שאני יודע לעשות, אבל עם השנים זה נהיה סוג של אוטופיילוט. ופתאום אני עולה על הבמה ואני לא בטוח איך זה ילך. מופע ראשון, בהרצה בקאמרי, התחלנו עם קטע של חמישים-חמישים, שבו מישהי שמה את הטלפון שלה בשני פאוצ’ים, ובפאוץ’ השני שמים חתיכת מתכת באותו משקל. היא בוחרת אחד מהם, ואנחנו שוברים עם פטיש. ובמקרה הזה, הטלפון שלה היה בפנים. מרוסק. כמובן שפיצינו אותה, שדרגנו לה לטלפון חדש. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי, יש פה דרך לעבור עם המופע הזה".

צריך לעבור הרבה כדי שזה ייכנס למסלול נכון.

"נכון. אני לא יכול בכל מופע לשבור טלפון. יש בהמשך הדגמות הרבה יותר מורכבות, מסוכנות או קשות. אבל עד היום יש לי אדרנלין במופע הזה. אני צריך לסמוך על הקהל ולהדריך אותו. וכשזה מצליח - זו תחושת סיפוק מאוד גדולה".

"תפסיקו להעריץ"

במעבר חד ומפתיע, הראל התייחס למצב במדינה ולתקופת המלחמה המתמשכת, ובדבריו נשמעה התבטאות חריפה ובלתי מתייפייפת ביחס להשפעותיה על החברה הישראלית. הראל אמר כי המלחמה "פירקה את עולם הבידור", והדגיש כי מדובר בפגיעה רחבה שאינה מוגבלת רק לתעשייה אלא נוגעת גם בחיי היום־יום ובמצב הנפשי של הציבור. לצד זאת, הוא התייחס למה שהוא מגדיר כמשבר פנימי עמוק בחברה הישראלית, וקרא לשינוי תפיסתי במישור המנהיגותי והציבורי.

כמה המלחמות השפיעו עליך בכל השנים האחרונות?

"על כולם זה השפיע נפשית. טפו טפו, תודה לאל, האובדן לא נגע בי במעגלים הקרובים, אבל מה זה עוזר? זה נגע בהרבה אנשים שאני מכיר. המצב קשוח, קשוח, ואחד מהדברים הכי קשים זה כל מה שקשור למה שקורה בתוכנו. זו זוועה. זו זוועה. אני ממש חושב שאנחנו צריכים פה לחשוב על דרך חדשה. דרך חדשה זה אנשים חדשים. לא יעזור שום דבר. אין מה לעשות. דרך חדשה זה אנשים חדשים. והדבר הכי מסוכן בעיניי זה תופעה עולמית - תופעת ההערצה. תפסיקו להעריץ את המנהיגים שלכם, לא משנה מי הם. לא להעריץ מנהיגים. זה דבר נורא מסוכן. מנהיג שאתה מעריץ אותו הופך להיות עריץ. המילה הערצה. מנהיג הוא המשרת שלך, ואתה צריך להתייחס אליו כמו אל עובד שלך. ואם אתה לא מרוצה מאיך שהוא עובד, אתה לא נשאר איתו. כמו קבוצת כדורגל. ירדה ליגה, אני נשאר איתה? אני אוהב את הקבוצה. ממש לא".

אתה מרגיש שהציבור איבד קצת את היכולת הזו לבחון דברים בצורה עניינית?

"אתה יודע מה? הבעיה שלנו שאנחנו חושבים שזה יותר גדול מאיתנו, שאנחנו חושבים שאנחנו לא יכולים להשפיע על מה שקורה שם. אם המנהיגים שלנו ישקשקו להם הביצים מאיתנו, ממה שנשים בפתק בקלפי, אם ידעו שאני לא מצביע בגלל שאבא שלי הצביע משהו ואני לא מצביע בגלל שאני אוהב אותך ואיך שאתה מדבר ואני מעריך אותך ואתה מרשים אותי, ואני לא מצביע לך בגלל שקיבנת את חבר שלי וסידרת לו ג׳וב, אלא אני מצביע לך כי אני חושב שאתה טוב או לא טוב, הם יתחילו להיות טובים. אבל מה לעשות, כשבן אדם מבין שאתה תצביע לו כי אתה אוהב אותו, כי אתה אוהב אותו, אז הוא יודע שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. זו עובדה, אלו החיים. ככה העולם הזה מתנהל, והגענו למצב שהמנהיגים שלנו לא מפחדים מאיתנו. כי הפכנו לעדר והפכנו לאנשים שההצבעה שלהם היא רק של הרגש, היא כבר לא של השכל. ואנחנו מאמינים לכל קשקוש שאומרים לנו, לכל קשקוש. אבל אני יכול להגיד לך דבר אחד על עצמי: אני מעולם לא הצבעתי לאותו בן אדם פעמיים. לא בעשרים השנים האחרונות. בכל פעם אכזבו אותי. ואני מאחל לכל אחד מהצופים שלנו להגיד את הדבר הזה, להגיד על עצמו: 'אני מסוגל לפטר את האדם שהצבעתי לו, כי אני לא מרוצה מאיך שהיו השנים האחרונות', ולא בגלל שהוא יגיד לי שזה הכי טוב שאפשר או שאם אני אלך עם מישהו אחר יהיה יותר רע".