בין השמות המוכרים שישתתפו ב"האימפרוביאדה", פסטיבל האימפרוב הראשון מסוגו בישראל שמתחיל היום, בולט במיוחד שמו של עידן אלתרמן, ששמו מקושר לאלתור דווקא יותר משלל תפקידיו במהלך השנים.
לאורך יותר מ־30 שנות קריירה הלך אלתרמן וביסס את עצמו כאחד השחקנים, הקומיקאים ואנשי התרבות האהובים בארץ. הסיבה שבגללה הוא נראה כהתאמה של כפפה ליד להפנינג התל־אביבי החדש היא, שכפי שהוא מספר חלק גדול מהתפקידים שהביאו אותו לראשונה לתודעה הציבורית - נולדו למעשה כתרגיל אימפרוביזציה.
"אלתורים, מבחינתי, היו בסיס הכרחי לרוב היצירה המוקדמת שעשיתי בחיים", הוא מספר. "נגיד, כל שנות הזוגיות המקצועית שלי עם אבי גרייניק, כשכתבנו מערכונים, אף פעם לא ישבנו ליד מחשב, תמיד אלתרנו. היה לנו איזה רעיון, איזו התחלה של משפט, וממנו מאלתרים. את הדבר הזה עשינו לפעמים לבד בבית כשהיינו נפגשים לעבוד, או מול קהל על הבמה. כך שיצא שכמעט כל המופע שלנו, שבאיזשהו שלב הפך להיות הופעת במה מאוד גדולה, התחיל באלתורים קטנים".
אתה בעצם אומר שנווה חמציצים, מאיר, יגאל הדפוק ולא מעט דמויות אהובות נוספות מ"פלטפוס" לא נכתבו בתכנון רב.
"לגמרי. אני יכול לתת לך מיליון דוגמאות. לדוגמה, יש מערכון שאבי ואני הולכים מכות, ובכל פעם מגרשים אותנו, אומרים לנו 'אל תרביצו פה, לכו למקום אחר'. המצאנו את זה במקום, הרבה לפני שידענו שזה יהיה מערכון שמצטלם בחוץ".
אתה חושב שאלתור הוא כלי חשוב, אפילו כישור חובה, בשק הכלים של השחקן המתחיל?
"מאוד. אני חושב שגם שחקנים שלא הולכים לקומדיה צריכים לדעת לאלתר. זה א'-ב' של לספר סיפור. לא כל אחד יודע לאלתר בצורה טובה, אבל היכולת של שחקנים לאלתר היא בעיניי קריטית".
בימים אלה משחק אלתרמן בשתי הצגות שונות בתיאטרון חיפה: הראשונה היא "לשחרר את נחמה", שם הוא מככב לצד מי שהוא רואה בה לא פחות מגיבורה אישית ומקצועית, ציפי שביט. המחזה השני הוא "הזוג המוזר" שכתב המחזאי היהודי־אמריקני ניל סיימון, שבו מככב עידן לצד מי ששמו כנראה לנצח ייקשר בשלו, החבר והקולגה אבי גרייניק. בניגוד ללא מעט זוגות קומיקאים אחרים, בין גרייניק לאלתרמן, אף שדרכם המקצועית נפרדה לאורך שנים, החברות נשמרה עד היום.
"היו לנו הפסקות מאוד ארוכות זה מזה, אבל זה היה מבחירה, כדי שלא נהיה נוכחים אחד בחיים של השני בצורה אינטנסיבית כמו פעם", הוא מסביר. "אבל החברות תמיד נשארה".
זוג מנצח
זה לא מובן מאליו שעד היום כשמזכירים אחד מכם גם השני אוטומטית עולה לראש. אתם קאנון קומי ישראלי.
"היה לי נעים שאמרת את זה. לפעמים אני מופתע מחדש שאבי ואני מוכרים לדורות של צעירים, כי יש כאלה שבכלל לא מכירים אותנו. הם מכירים אותנו כיחידים, מתוכניות ילדים ומדברים שהצליחו, אותי גם מ'החיים זה לא הכל', למשל. אבל יש הרבה אנשים שלא יודעים שהיינו צוות. אני חושב שמי שמכיר אותנו ביחד זה בעיקר הדור של בני ה־30 וה־40. האמת היא שלמדתי רק בשנים האחרונות על ההשפעה שלנו על הקומדיה בארץ, כי ניגשים אלי המון חברה בני 40 פלוס ואומרים לי, 'תקשיב, אתם הייתם הלחם והחמאה שלי. גדלתי עליכם".
ההומור שלכם צרוב עמוק בדנ"א הקומי של כמה דורות בישראל. יש סיכוי למופע משותף חדש בעתיד?
"לגמרי יש סיכוי. אני מדבר בשם עצמי. פעם היינו אומרים 'לך תדע', אבל עכשיו אני חושב שלגמרי יש סיכוי. פשוט להגיע לשם זה הדבר הכי קשה בעולם - לכתוב קומדיה, לכתוב פאנצ'ים. כל מה שאבי ואני עשינו כתבנו לבד. לתוכנית הטלוויזיה שלנו כבר היו עוד כותבים, ותראה איזה שמות - אדיר מילר, אסי כהן, גורי אלפי. עשינו הומור נונסנס. כשאתה באמצע גיל 50 יש דברים שאתה לא יכול לעשות, אתה כבר לא יכול לעלות על במה ולעשות חיקויים של ירקות, זה לא עובד לי.
"מעבר לזה שההומור עצמו אולי מיושן. אנחנו יכולים לצחוק על כך לרגע, אבל לעשות את הקטע הזה שוב? אני כבר לא שם. אבל לרעיון של להמשיך לעבוד עם אבי אני אומר בוודאי".
"האימפרוביאדה", פסטיבל האלתור, יתקיים בין 18 ל־21 בפברואר בהבימה, ביוזמת אנה פרמינגר ותיאטרון האימפרוב/
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו