"אני פורץ בבכי, מזנק מעל השולחן ומחבק אותו מול כולם"

סדנת קיפולי הנייר (אוריגמי) שנקבעה לי עם המפונים במלון בת"א התחילה באי־הבנה: אנשים לא ידעו עליה. "לא נורא", אמרתי לששת הסקרנים שהתיישבו איתי לאורך השולחן בחדר האוכל, "אלמד אתכם לקפל משהו שתוכלו אחר כך ללמד את האחרים". השישה היו ילד ואביו, עלמה צעירה ושלוש נשים שנעו בטווח אימא-סבתא. לאחת מהן, שוש, כואב על עצי השזיף והמנגו שהגיעו לביתה יום לפני הפינוי מקריית שמונה: הם עדיין שם, עומדים בשק, מחכים להצטרף לגינתה של שוש.

אנחנו מתחילים לקפל לב מנייר. "עכשיו הקיפול שלנו נראה ככה" הוא הקאצ'פרייז שלי אחרי כל קיפול. נוסף על כך אני מספר סיפור שבעזרתו קל לזכור את סדר הקיפולים: "...השפיץ הזה הוא בעצם גג של בית! בואו נוסיף לו 'קירות' מהצדדים. בדיוק! ותאמינו או לא, הבית שלנו עומד על המים! זה אומר שגג הבית (השפיץ) 'משתקף' מלמטה: בואו נקפל שם שפיץ נוסף", וכו' - כל הזכויות שמורות, כמובן.

הגענו לשפיץ הראשון. "עכשיו הקיפול שלנו נראה ככה. נראה כמו גג של בית, נכון?"

"לא", אומר הילד, "זה נראה כמו טיל".

"לא, תראה, זה נראה כמו בית", מנסה מישהי.

"לא, זה טיל", חוזר האיש הקטן.

אני מציג מולו את הקיפול שלי: "הנה, עכשיו זה נראה כמו בית. ואתה יודע מי גר בבית?"

"מחבל", אומר הילד.

אני פורץ בבכי, מזנק מעל השולחן ומחבק אותו מול כולם, או ליתר דיוק נשאר קפוא במקום ורק מדמיין את זה קורה. האבא מתנצל ומשאיר אותי עם ארבע תלמידות. בסוף המפגש שלוש מהן (סליחה, ורה) הוסמכו כמקפלות לב מקצועיות. "אני עוד אוכל אצלך מנגו", אמרתי לשוש כשנפרדנו לשלום, וחשבתי על כל חתיכות הלב שאנחנו משאירים זה אצל זה.

הביאה לדפוס: מאיה כהן