ב"ניים דרופ" של ג'ייסון דנינו הולט, שמוצג בימים אלה בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, לא תמצאו שום אזכור לפוליטיקה. אתם מוזמנים להשאיר את המדינה הבוערת מאחור ולצלול לתוך חוויית הנפש, שהיא גם חוויה תיאטרונית שמנסה לשבור את מוסכמת הקיר הרביעי.
בעוד התיאטרון הממוסד דבק בעשורים האחרונים בטרגדיות וקומדיות שתוכלו למצוא בטלוויזיה ולא יצריכו אתכם לרכוש כרטיס, להתלבש ולצאת מהבית, יש משהו בחוויה תיאטרלית, שהיא סוג של מופע, שמתרחשת ברגע זה על הבמה, היא חד פעמית (על אף שמתוזמנת היטב) והיא מצריכה אתכם להיות בכאן ועכשיו, שזוהי למעשה מהות התיאטרון המזוקקת המבדילה אותה ממדיומים אחרים, כדוגמת טלוויזיה או קולנוע.
הרבה מוזיקת טכנו היתה על הבמה, והרבה מהשחקנית מיה לנדסמן הנהדרת, שהיא גדולה מהחיים. לצידה תוכלו לראות את אלון סנדלר, כוכב תיאטרון בפני עצמו (וכוכב ילדים בעבר). כל אחד מהשחקנים מביא איתו פיסת חיים אישית, אינטימית, שנפתחת לאיטה מול הקהל. לנדסמן על אובדן אביה, סנדלר על המאבק האישי להיות שחקן תיאטרון, יעל מור על החיפוש הכואב אחר אהבה, הילה גלוסקינוס על מערכת היחסים הסבוכה עם אחיה וגיל שחר על עזיבת קריירת המחול. כל אחד מהם מספר את סיפורו האישי, חציו בדוי וחציו אמיתי. הם מביאים את עצמם על הבמה ולא מנסים להיות משהו אחר.
קשה להגדיר את המופע בתוך מגבלות ז'אנר, יש בו מוזיקה, ריקוד, שירה והרבה מונולוגים עצמיים, קצת כמו מסיבה שבסופה אתם נשארים לבד. עיקר האירוע מתמקד כנראה בטוויית החוטים שבין הקהל לבין הבמה. שתי מערכות יחסים נבנות בשעתיים. האחת, כמו בכל צורת מופע, היא מערכת היחסים בין הקהל לשחקן. השנייה, הינה מערכת היחסים הפנימית בין השחקנים לבין דנינו עצמו. זו אולי הסיבה כי דנינו הוא היחיד שחושף את עצמו מעט מאוד על הבמה, ברגעים בהם הוא בוחר לדבר על בני זוג מזדמנים. בעוד הוא מבקש משחקניו לעשות זאת, דנינו עצמו נשאר כמעט סגור לכל אורך המופע כשהוא עטוף ומוגן בעמדת הבמאי. כמו מנצח על תזמורת, הוא קצת עומד מהצד ומשמש כחוט הבא לקשר בין הקהל לבין הבמה. בעוד השחקנים עומדים ומתפשטים (תרתי משמע) על הבמה, דנינו עומד מהצד, והשחקנים – כשחקנים, מחפשים לרצות את הבמאי, לחפש את אישורו ואת אישור הקהל.
המופע, שהתחיל בתרגיל בימוי בסטודיו ניסן נתיב לפני שבע שנים, עולה בתיאטרון רפרטוארי, ויש כאן אמירה גם מצד הממסד התיאטרלי שמספק מרחב ליצירה שהיא קצת אחרת, שמאפשרת גם לצופים הממוסדים לבחון את מהות התיאטרון. זוהי יצירה תיאטרלית כפי שתיאטרון צריך להיות, פשוט, לא מתחכם, מעט בועט, כואב וגם מצחיק לעיתים, ובעיקר שחקנים שמצליחים לקחת איתם את הקהל למסע של אסקפיזם מחוץ לגבלות המדינה ואל תוך הנפש. נדמה שבימים טרופים אלה, זה בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו, לברוח מהמציאות אל תוך עצמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו