1948 לא היתה רק השנה שמדינת ישראל קמה בה, אלא גם השנה שבה דף חדש נולד בתולדות התיאטרון העברי בארץ. זה קרה בזכות ההצגה "הוא הלך בשדות", שהועלתה ב־31 במאי 1948 בתיאטרון הקאמרי, ובה לראשונה ניצב על הבמה גיבור צעיר, יליד הארץ ודובר עברית, שאיתו יכול הקהל להזדהות. הצגת הבכורה התקיימה שבועיים אחרי הקמת המדינה, בעיצומה של מלחמת העצמאות.
השילוב בין המוצג על הבמה לבין ההתרחשויות בזירה הציבורית הפך את ההצגה בבת אחת לאירוע לאומי, שסחף את תושבי המדינה הצעירה. הצלחת ההצגה והפיכתה למעין מיתוס מכונן תרמו לכך שהיא הועלתה עוד חמש פעמים בתיאטראות שונים בין 1956 ל־2018. בין השחקנים שכיכבו בהצגה המקורית: עמנואל בן עמוס (אורי) וחנה מרון (מיקה).
"התוכנית שלנו היתה להקים תיאטרון ישראלי, אבל 'ישראלי' זה לא רק 'שנכתב בעברית' - אלא משחק מודרני, מחזות שהאווירה של הארץ תשתקף בהם. שנים ביקרו אותנו על כך שאנחנו מדברים על מחזאות ישראלית ולא מעלים שום דבר מקורי (מ־44' עד 48' עלו 13 מחזות משאר העולם). קיבלנו הרבה מחזות מקוריים, אבל כולם היו בסגנון מיושן של ציונות ופתטיות", סיפר יוסף מילוא, שחקן, במאי וממייסדי הקאמרי, בסרטם של איתמר וורדה וכסלר "מאז ועד היום", שהוקרן בתיאטרון במסגרת תערוכת הענק ב־1994 לציון 50 שנים לקאמרי.
"בינתיים גייסתי מתרגמים צעירים שאף פעם לא תרגמו קודם לתיאטרון, כמו דן בן אמוץ ונתן אלתרמן. בעיתון 'על המשמר' כתב משה שמיר פיליטונים קטנים, קראתי אותם והם מצאו חן בעיניי. שאלתי אותו אם היה רוצה לכתוב מחזה ישראלי, והוא אמר לי שהוא כותב כרגע רומן בשם 'הוא הלך בשדות' שכבר נמצא בדפוס, ושהוא חושב שאולי זה מתאים לסרט, אבל לא לתיאטרון. קראתי את הספר בלילה אחד והבאתי למשה תוכנית כתובה, ולפי זה משה כתב את המחזה. והשאר היסטוריה".
מוות הרואי
בשיחה עם פרופסור אבנר בן עמוס, היסטוריון ואיש תיאטרון - ובנו של עמנואל, ששיחק את אורי במקור הוא אומר: "המחזה הזה עבר גלגולים רבים מהרומן שנלמד לבחינת הבגרות, שבו משה שמיר, שהיה איש קיבוץ משמר העמק, התאכזב מהקיבוץ ורצה לבקר את האטמוספרה שלו.
"זה רומן פסיכולוגי שמדגיש את חיבוטי הנפש של הגיבורים - במיוחד את של אורי, שנקרע בין הרצון להצטרף לפלמ"ח ולהילחם בבריטים לבין משפחתו, ומסיים את חייו בהתאבדות, בתאונת אימונים שהוא מביים. הצבר מוצג כגבר שלא מסוגל לעמוד על שלו, ומוצא את הפתרון בהתאבדות. לכבוד העלאת המחזה שמיר כתב אותו מחדש, הוסיף דגשים, הוציא הרבה מהפסיכולוגיה והכניס הווי. את מותו של אורי הוא הפך למוות של גיבור, שנפל בפעולה שמזכירה את ליל הגשרים. זה לא מוות של מי שלוקח את חייו, אלא מוות הרואי".
לא נולדת אז, אבל בהמשך - כמה התפקיד המיתולוגי של אביך היה נוכח בבית?
"במובן מסוים זה היה התפקיד הגדול הראשון והאחרון שלו. הוא המשיך להיות שחקן בקאמרי עד 1964, אבל לא קיבל תפקידים ברמה הזאת. הוא נסע ב־64' לאמריקה, נשאר שם ונפטר ב־2007. אפשר לומר שהמגלם הגדול של דמות הצבר בסופו של דבר המשיך את חייו בגולה, ואני נהייתי חוקר והיסטוריון של תרבות ותיאטרון, וכתבתי על הפער בין הרומן למחזה. כולנו זוכרים - לא בגלל המחזה, אלא בגלל הסרט בכיכובו של אסי דיין - את דמותו ההרואית של אורי. מה שעניין אותי, בתור מי שעוסק בזיכרון קולקטיבי, זה שהישראלים זוכרים יותר את ההצגה מאשר את הרומן. זוכרים את אורי כדמות הרואית, כגיבור שמקריב את חייו למען המולדת, ומתכחשים לאורי המורכב שבסופו של דבר לוקח את חייו".
"משהו ששייך לנו"
אורי לוי, שחקן תיאטרון ותיק ומי שלימים ניהל את תיאטרון גשר, נזכר בתקופה ההיא, כשהשתלב בהפקה השנייה של "הוא הלך בשדות" והבין עד כמה מדובר במחזה שהפך לקאנון: "אין ספק שזו היתה פריצת דרך של מחזאות מקורית. אני זוכר את התגובות, איך התרגשתי כנער פתאום לראות משהו משלנו, ששייך לנו".
נעם סמל, שניהל את הקאמרי במשך 25 שנה ואמון על לא מעט הצלחות שלו, עדיין זוכר איך כשנכנס לתפקידו המחזה הזה ריחף ממעל. "זה היה המחזה העברי הראשון שעלה אחרי קום המדינה ועל ידי צבר. הוא נגע בפצעים הכי פתוחים של החברה הישראלית, שהיתה בהתהוות".
הגרסה האחרונה של המחזה עלתה ב־2016 בבית ליסין, בבימויו של כפיר אזולאי, בעיבודה של שחר פנקס ובכיכובם של גל אמיתי כאורי ואגם רודברג כמיקה, שהפכה בעיבוד החדש לדמות הראשית.
"כשעבדנו על המחזה, היה ברור שמדובר באבן דרך בתרבות הישראלית. זה המחזה הראשון שחיבר בין הצברים לאנשים שעלו אחרי השואה ומלחה"ע השנייה, והוא דיבר על השוני ועל החלום להיות צבר, על מה זה אומר למות למען המולדת ומה זה אומר לחיות למענה", משחזרת רודברג.
בגרסה החדשה שלכם, מיקה קיבלה מקום יותר גדול ומשמעותי.
"זה באמת הרגיש כאילו מספרים את הסיפור דרך מיקה. בגרסה שלנו גם רמזנו יותר על הקשר שהיה לה עם אבא של אורי, אבל למחזה בסוף קוראים 'הוא הלך בשדות', ולא 'היא הלכה'. זה המחזה שהכי נהניתי לשחק בו עד לאותו הרגע".
