העבודה "על החיים ועל המוות" חושפת את טראומת הלידה השקטה

בחודש יוני האחרון, בראש גבעה מוריקה מוקפת בנייני שיכון של שכונת כפר שלם התל־אביבית, ארבע רקדניות החזיקו ידיים והחלו להסתחרר. קבוצה של כמה ילדות מהשכונה חיקתה אותן ופצחה בריקוד. מופע זה - "על החיים ועל המוות" - של היוצרת מורן יצחקי אברג'ל (42), נולד כחלק מפסטיבל "נפגשות".

שם העבודה מרמז על האירוע המטלטל שחוותה אברג'ל, כאשר הלידה המיועדת של בתה השנייה השתבשה באופן פתאומי - והפכה לטרגית. "שבוע 38 פלוס 4, צירים, הלכנו שמחים לחדר הלידה כדי ללדת. קראנו להורים שלי, שלחנו את הבת לחברות. בבית החולים עצרנו לבדיקת מוניטור שגרתית והבנו שמשהו לא בסדר, שאין דופק. הצירים שלי פסקו, כאילו הגוף שלי עצר", משתפת אברג'ל.

חדר הלידה המה קול תינוקות ואימהות מאושרות. אברג'ל מתארת שלצד החוויה הטראומטית, היה עליה למלא אחר פרוצדורות רפואיות. "הגיעה אלינו מיילדת, שהפנתה אותנו לאתר שבו פרטים חשובים להתמודדות עם המצב החדש". (בית החולים מפנה שאלות להורים: האם הם מעוניינים לראות את הוולד? האם לנתח כדי לגלות מה קרה? האם לקיים טקס קבורה?, שת"מ).

לאברג'ל, רקדנית ויוצרת ותיקה, הקשר בין הגוף לנפש הדוק. "אחרי הלידה לקח לי המון זמן להזדקף. נשבר לי הלב בצורה פיזית - לא הצלחתי להרים את הגב שלי, פשוט לא הצלחתי לעמוד ישר". היא מתארת תקופת אבל ממושכת, חודשים של חוסר יכולת לחייך ולמצוא סיבה לשמוח. לאחר חצי שנה נכנסה שוב להיריון, שמטבע הדברים היה חרדתי - אך תקין, עם לידה בריאה. תינוק כזה זוכה לשם הפסטורלי "ילד קשת" בשל סמיכותו ללידה השקטה, כקשת שלאחר הסערה.

כמי שנמצאת בתחום המחול והגוף, לא היה לה ספק שהחוויה שעברה תצטרך לקבל עיבוד תנועתי, ואכן דווקא ביישוב הגלילי חרשים היא מצאה בתקופת הקורונה שלוש רקדניות מסורות (אור אבישי, נטע ארליך וחן נדלר), והן החלו לערוך מפגשים באופן תדיר ויצרו להן חדר משלהן, מקום שבו יוכלו לשתף וליצור יחד.

בראשית התהליך חברה אברג'ל לאמנית הקול מיכל אופנהיים, משום שדמיינה עבודה ווקאלית המדמה רחם. בפועל נשארה סצנה אחת מפלחת לב, שבה הרקדניות שרות שיר ערש. "עבורי השיר הוא של אמא שמרדימה את הילד שלה, או שלנו, הנשים החולמות", משתפת אברג'ל. השיר מופיע כמו כייס, בחטף - רגע אחד נשמעים קולות הרחוב, ורגע אחרי מתחילים דמדומי השיר עד שהוא הופך לעובדה בשטח.

זה קורה לאחר שהרקדניות, שפורעות לאורך כל העבודה את המרחב הציבורי, מתפלשות ברצפת גן השעשועים שאליה הן הגיעו מהגבעה הסמוכה. השיר הופך להמהום הרדמה שמוכר כל כך להורים ולילדים, ומתווספת אליו תנועת נדנוד הדדית. הנדנודים מתגברים והופכים לגלגולים ברוטאליים שבהם הרקדניות ממשיכות לתמוך זו בזו, כמו בכל משך העבודה, עד שאחת מהן עוצרת ופוסקת: "אני מתה".

אברג'ל משתפת שבתה המציאה עם חברותיה משחק בעקבות הלידה השקטה, שבו לסירוגין הן מחליפות תפקידים - לפעמים "אני חיה" ולפעמים "אני מתה", וזו ההשראה לסצנה.

אברג'ל מטפלת בשיטת אילן לב ומסבירה שהמתודה שלו בוחנת כיצד תנועה פנימית מניעה תנועה חיצונית. בטיפול יש שימוש בטלטול עדין של גוף המטופל, כדי לפתוח מעברי תנועה. על פי השיטה, הגוף עצמו יודע להתגבר על בעיות ועל פציעות ולפרוץ חסמים. האמונה בחוסן הגוף - הפצוע, המשתקם, הנשי - נוכחת בעבודה גם בפעולות הפיזיות של הרקדניות, וגם בתחושת האחווה הנשית שהוא מאפשר.

הבעלות על הגוף

חוויית הלידה הקשה הורגשה אצל אברג'ל גם במובן של מערכת הבריאות שלא הצליחה לתת לה מענה, מה שהעצים את תחושת הפלישה לגופה הפרטי. במובנים רבים עבודת המחול "על החיים ועל המוות" היא תפיסת בעלות מחודשת על הגוף, דווקא במרחב הציבורי וכפעולה מתערבת. לדברי אברג'ל, "רציתי לשים לקהל את העבודה בפרצוף. לרקוד במרחב פרוץ ולא מוגן".

ההיריון הוא תופעה בעלת ביטוי פיזי גלוי, ולכן הופך לנחלת הכלל - כאשר בטן האישה מתמלאת, ועל אחת כמה וכמה כאשר היא מתרוקנת. דווקא משום שנושא הלידות השקטות טעון ומוסתר, חשוב לה לשתף ולספר, באמצעות שבט נשים וריקוד. המחול שלה הוא הד לחוויות הגוף המגוונות, ולכן צפייה במופע מעוררת תחושה חזקה של הזדהות, ללא קשר לעבר הרפואי ולטראומות שונות, והרי כולנו ספוגים בעבר שלנו.

"על החיים ועל המוות" תעלה מחר (שישי) ב־12:00 ביישוב כליל.