יש לי חולשה לאגם הברבורים, ממש אבל. אני מכיר את הכוריאוגרפיה על בוריה, ואין מצב שהאוזן שלי לא תזהה אחרי שתי תיבות את המוזיקה של צ'ייקובסקי לבלט הזה. לפעמים כשבא לי לנקות את הראש אני צופה בפה-דה-דה של אודט וזיגפריד מהמערכה השנייה. אין ביצוע שאני לא מכיר. מוגזם? יכול להיות. משהו בעדינות, בפגיעות וברוח השמימית שעוטפות את הקטע הזה מפלח לי את הלב. מהצד השני, במופעים שהשפה התנועתית שלהם אינה בלט קלאסי רף הריגוש שלי שונה. לא תמיד אני מבין, לא תמיד אני מתחבר ולפעמים אני יוצא ממופעים ומרגיש שבזבזתי את הזמן.
הסיבה שאני מספר לכם את כל זה היא כדי לנסות ולהמחיש את המקום שממנו ניגשתי לצפות ב"אגמי הברבורים". עידית סוסליק פרסמה במדור זה בתחילת השבוע את הסקירה שלה לקראתו, שכותרתה היתה "המופע 'אגמי הברבורים' חוזר אל שיאו של הבלט הקלאסי ובוחן עד כמה הוא רלוונטי לימינו". מודה, קצת חששתי ממה שאני הולך לראות. איך אפשר לקחת את היצירה האייקונית הזו, לתווך אותה בשפה התנועתית של 2022, וליצור מכלול שיעמוד בציפייה שמתגבשת רק משמו של המופע.
אתמול (חמישי) היתה ההופעה הראשונה (יש גם מחר). ארבע יצירות של ארבעה כוריאוגרפים - כנגד ארבע המערכות של הבלט - יצרו תמהיל מרגש ומרתק. הווירטואוזיות של רקדני להקת המחול גוטייה משטוטגרט היתה יוצאת דופן, והיא הצליחה לתווך את הרעיונות של הכוריאוגרפים בצורה מעוררת השראה. אף אחד לא נשאר אדיש אל מול היכולות של הגוף האנושי שהוצגו שם.
במשקפיים של ימינו יש אינספור דרכים לבקר את הבלט הקלאסי ואת מה שהוא מייצג: לרוב הוא מאופק עד כדי לא אנושי, מבחינה מגדרית הנשים תמיד נדרשות להציג קווים ארוכים ומושלמים בעוד תפקיד הגברים הוא לשמש להן כסבל שסוחב אותן ממקום למקום. גם מבחינת התוכן הפרימה בלרינה היא זו שהגבר יצטרך מתישהו להציל ובלעדיו היא כנראה תמות משברון לב. מישהו אמר #MeToo?
בעזרת עבודת האוצרות של מנהל הלהקה אריק גוטייה ההתייחסות לכל אלה היתה ניכרת. היה שם את הכל. אצל הכוריאוגרף קייטאנו סוטו, המתח בין האלגנטי לפראי שדימה את הטרנספורמציה שעוברת הפרימה בלרינה בין אישה לחיה היה לא פחות ממרהיב; אצל מארי שווינאר היתה זו הביקורת הנוקבת על היחסים המגדריים שתווכה עם המון כעס בצורה מעוררת השראה; מרקו גקה הבריק עם שפה תנועתית יצרית ומלאת תשוקה; וחופש שכטר, הכוכב הישראלי (שגם כתב את המוזיקה), הצליח להוציא את הברבורים מהאגם ולהכניס אותם לתוך חגיגה ססגונית (ומאוד ישראלית, כפי שאמרה חברתי לירי), שלא היתה מביישת את המידברן.
בין החלק הראשון לשני נדרשה עבודה טכנית זריזה כדי לשנות את עיצוב הבמה. המסך ירד, ולפתע הגיח בחור שתפס את המיקרופון. היה זה גוטייה. במשך כמה דקות הוא בחר לשתף את הקהל במחשבה שמאחורי הערב שהוא יצר, במשהו שנע בין הסבר למופע סטנד-אפ. גם את זה לא רואים בכל יום, ולמרות שאפשר לבקר ולהגיד שאמנות לא צריכים להסביר במילים מפורשות, היה בזה משהו מאוד מחבר, נעים ונגיש.
אם "אגמי הברבורים" רצה לבחון את הרלוונטיות של יצירת המופת הקלאסית, נראה שהוא הוכיח שכשהחדש נבנה על הישן –השלם הופך גדול מסך חלקיו. על רקע המחשבה הפילוסופית של הגל - תזה, אנטי-תזה וסינתזה – היה ניכר שכשהעבר מהווה נקודת התייחסות, ולא רק מקור להאשמה ולפסילה, הערך החברתי שאפשר להפיק מהמהלך גדול בעשרות מונים.
"אגמי הברבורים" הוכיח שלצד היופי השמימי והנשגב יש צורות ביטוי שונות ומרהיבות לא פחות ליופי שהגוף האנושי יודע להציג. ולא, זה לא מובן מאליו כשמדובר בעולם המחול, שלרוב דורש מאנשיו להבליט יכולות מאוד מסוימות. כשהקהל נעמד על רגליו והריע בתום ארבע העבודות מישהו באולם צעק "אל תלכו, הם יחזרו". והאמת? לא היינו מתנגדים לשוט בין עוד כמה אגמים, שהוכיחו לכולנו שכל אחד יכול להיות ברבור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
