פסטיבל הג'אז באילת סגר אמש (שבת) את מהדורת החורף העשירית שלו, אחרי שלושה ימים של הופעות בין לאומיות ומקומיות. סיום עשור לאחיו ה"צעיר" של אחד הפסטיבלים הוותיקים והמוערכים בישראל, זו אולי שעה נכונה לסיכום ביניים ולכמה תובנות.
גרסת החורף של פסטיבל הג'אז היא פרי אהבתו של דובי לנץ, המשמש מנהלו האמנותי מיום היוולדו. החזון של לנץ לקיים "פסטיבל ג'אז ללא גבולות" הגשים את עצמו גם הפעם, כשכמדי שנה התוכנייה הציעה מפגש אקלקטי ורב גוני של אמנים וסוגות מוזיקליות. היציאה מגבולות הג'אז האמריקאי או האירופאי השמרני מביאה לארץ בהכרח ייצוג מעניין הרבה יותר של מופעים ואמנים, שעושים ג'אז בדרך שלהם. הפזילה אל סגנונות של מוזיקה קלאסית, רוק, פופ או אפילו מוזיקה אתנית מכל רחבי הגלובוס כמעט - הפכה להיות גולת הכותרת של הפסטיבל. חלק מהאמנים ידועים ומוכרים וחלק חדשים ומהווים תמיד סוג של גילוי מפתיע.
כך נפגשנו השנה עם הפסנתרן הישראלי הצעיר והמוכשר תום אורן, שהביא פרשנות בוגרת ומהנה מאוד למוזיקה של ג'ורג' ברנסנס כשהוא מחוזק בקורין אלאל ובערן צור. במקביל, נגן הבאס והמפיק הבריטי הנודע ג'ה וובל, העלה לבמה מופע שעבר מפאנק אנגלי של סוף שנות ה-70, עובר בדאב ג'מייקני ורוק עם נוכחות אלקטרונית, כשהכל מתובל באישיות הכריזמטית והתזזיתית משהו של וובל. שיא הפסטיבל היה ללא ספק הופעתו הבוהקת של עודד צור, נגן הסקסופון הישראלי שהוציא ממש בימים אלה את אלבומו השלישי בחברת התקליטים הגרמנית ECM. צור הביא לבמה איפוק, על גבול הלחישה, בנגינה שלו. מגובה בשלושה נגנים יוצאי דופן (ובהם הפסנתרן ניתאי הרשקוביץ הנהדר) צור הציב את הבר מדרגה אחת למעלה.
ממבט על, אפשר להציע שלוש תובנות שהפסטיבל איפשר להבחין בהן במהלך סוף השבוע האחרון. ראשית, הקהל הישראלי מצביע ברגליים ונאמן מאוד לאירוע שכזה, המחייב אותו לא אחת להיפתח לסגנונות אחרים ולמבצעים שאינם "הד-ליינרים" ידועי שם בהכרח. זה צל"ש לקהל, ובעיקר הבעת אמון לא מבוטלת באנשים שהגו והובילו את מהדורת החורף.
שנית, במהלך שלושה ימים הגיעה לאילת נבחרת מייצגת של נגני הג'אז הישראלים, רובם המכריע צעירים בעשור השלישי לחייהם. בין אם הם האמנים המובילים ובין אם הם "סייד-מנים", מדובר ללא ספק במוזיקאים הטובים ביותר בישראל כיום, שחלקם הגדול פועל גם בז'אנרים מוזיקלים אחרים. הגלגול האבלוציוני הזה של ילדים צעירים הלומדים במוסדות לג'אז בפרט ולמוזיקה בכלל, נבחרת המורים המלמדים אותם, ההשתתפות הפעילה שלהם מגיל צעיר בפסטיבלים כדוגמת ג'אז חורף והאופציה הריאלית שפתוחה בפניהם להצליח עם המוזיקה הזו גם מעבר לים - כל אלה מחוללים סצנה נפלאה שאת פירותיה אנחנו קוטפים כבר מספר שנים. שמות כמו אבישי כהן, אמיר ברסלר, יונתן דסקל, אוריאל הרמן, איתמר דוארי, גלעד אברו, גדי שטרן, עמוס הופמן, שי זלמן, ספי ציזלינג, אביב כהן אברי בורכוב ורבים אחרים, כל אלה פקדו את הפסטיבל והנכיחו את עצמתה של הסצינה הנפלאה שקורית כאן, הנהנית מאהדה והערכה בולטת של הקהל. אין זה פלא למשל, שהמופע הראשון שכל הכרטיסים אליו בפסטיבל אזלו היה דווקא של שני הנציגים הבולטים של הג'אז הברזילאי בישראל: ז'וקה פרפיניאן ומרסלו נמי.
ונקודה אחרונה צריכה להיות גם סוג של ציווי לעתיד: בכל סוף השבוע רחשו שמועות לגבי עתידו של הפסטיבל במתכונתו הנוכחית. המהלך, המבורך כשלעצמו של קברניטי העיר אילת למתג את עונת החורף כחגיגה מתמשכת של פסטיבלים בין נובמבר למרץ, מכניסה הן את מהדורת החורף והן את ג'אז אילת הקייצי והוותיק לתוך "בחינה מחודשת" ושינויי מועדים. כל רענון הוא ראוי וצריך בכלל להגיד תודה גדולה שהאירועים הללו מתקיימים בעקביות, אבל ביהלום כמו פסטיבל הג'אז, על שתי המהדורות שלו, רצוי שלא לגעת. יש לאירוע הוותיק הזה תפקיד חשוב ולא מבוטל באקו-סיסטם של המוזיקה והתרבות בישראל, הרבה מעבר למאורע כייפי ומעודד תיירות פעמיים בשנה. צריך לקרוא להחריג את פסטיבל הג'אז מהמטרייה הכוללת של אירועי המשך באילת ולשמר את שתי "הרגליים" שלו איתנות ויציבות. המהדורה הנפלאה שנחתמה אתמול, היא בדיוק הסיבה לעשות את זה.
• אוהד שרגאי: "הכל מוטה בטלוויזיה"
• בריטניה: מנחת הריאליטי התאבדה
• מתה כוכבת "סקס והעיר הגדולה"
• נישואי הסלבס הקצרים בהיסטוריה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו