עם 16 שירים וקצת יותר משעה של מוזיקה נטו, "Confessions II" הוא לא רק האלבום הארוך והנדיב ביותר של מדונה ב-20 השנים האחרונות (עדכון: כמעט 30 שנים, מאז "Ray of Light" מ-1998 שאורכו היה 66 דקות), אלא אולי גם הטוב ביותר שלה.
הכל תלוי בעד כמה אתם מוכנים להמיר את התואר של הכוכבת בת (האוטוטו) 68 מ"מלכת הפופ" ל"מלכת הדאנס", שכן גם כשהיא נמצאת בשלהי העשור השביעי לחייה, מדונה לואיז צ'יקוני עדיין מסוגלת לגרום לנו לזוז ולהזיע.
"Confessions II", אלבום האולפן ה-15 שלה, לא נקרא כך במקרה: מדובר באלבום המשך ל-"Confessions on a Dance Floor" המגה-מצליח מ-2005, יצירת דאנס אלקטרונית שזכתה באותה שנה בפרסים רבים ונחשבת לאחד מהפרויקטים המוזיקליים הכי מוצלחים של העשור ההוא ושל מדונה בכלל.
"Confessions II" סוגר בעצם כמה מעגלים: קודם כל, גם הוא ברובו המוחלט אלבום דאנס אלקטרוני, חוץ מבלדה וחצי נחמדות למדי, שאליהן נגיע בהמשך. זה גם האלבום שמסמל את חזרתה של הזמרת לחברת התקליטים וורנר, שבה היא התחילה את הקריירה שלה אי אז ב-1982.
והכי חשוב: המפיק האנגלי סטיוארט פרייס (פט שופ בויז, הקילרז, קיילי מינוג), שהפיק וכתב עם מדונה את רובו המוחלט של "Confessions" המקורי, חוזר לאותו תפקיד כאילו לא חלפו 21 שנה.
ויש גם סוג של קונספט: "Confessions II", בדיוק כמו קודמו, ערוך כסט ארוך ומתמשך של די.ג'יי. כלומר, אם תאזינו לאלבום ברצף בלי לדלג על שירים, לא תבחינו בהפוגות בין הרצועות, שכן כל אחת מובילה לזו שאחריה.
בעידן המוזיקה הדיגיטלי זה קצת פחות רלוונטי, מה גם שאנחנו לא זוכרים מתי בפעם האחרונה פיזזנו במשך שעה רצופה (בואו, אף פעם לא היתה פעם כזו), אבל סחתיין על היוזמה.
והשירים עצמם? עולם שלם של דיסקו, האוס ו-EDM שלא מרפה לרגע, אולי רק לקראת הסוף. נתמקד ברצועות הבולטות / יוצאות הדופן, ולא חסרות כאלה. האלבום נפתח עם "I Feel So Free" - הצהרת כוונות של מדונה שמתחילה במעין נאום בו היא מברכת את המאזינים ב"תודה שבאתם" ומכריזה "שעל רחבת הריקודים אני מרגישה כל כך חופשייה". משם הביט צובר תאוצה והדיווה מזמינה אותנו לאבד הכל על הרחבה. האמת? זה גם אחלה שיר לנסיעה לילית ארוכה עם חלון פתוח.
"Good for the Soul", השיר השני, ממשיך את הקו הלילי, כמו גם "One Step Away", שבו מדונה נוזפת באלה שחושבים ש"מוזיקת דאנס היא שטחית, אבל הם טועים. רחבת הריקודים היא לא רק מקום, אלא מפתן. מרחב פולחני שבו תנועה מחליפה שפה". לא נתווכח איתה.
אחר כך מגיע "Bring Your Love", הסינגל הראשון מהאלבום שבו מתארחת סברינה קרפנטר. מדונה והיורשת (?) מחליפות שורות וקוראות זו לזו בשמן, כשהווייב די הזכיר לנו את "Hung Up" ההאוסי - סינגל הבכורה מ"Confessions" הראשון - כך שאולי הבחירה בלהיט המרכזי לא היתה מקרית.
מה שכן התברר כמקרי הוא ש-"Danceteria", לטעמנו השיר הטוב ביותר באלבום, משוחרר היום (שישי) כסינגל שלישי מתוך "Confessions II". השיר אומנם משלב חלק קטן מ-"Walk on the wild Side" של לו ריד (שאף מקבל כאן קרדיט של כותב) - כשתאזינו תבינו - אם כי אנחנו דווקא רואים פה מחווה מודרנית ל-"Vogue" של מדונה מ-1990, כולל ניימדרופינג מתבקש.
ב-"Read my Lips" מתארח הזמר הקולומביאני פייד (Feid), והגרוב הלטיני בא לידי ביטוי בקצב כלי ההקשה ובגיטרה האקוסטית שמלווה את השיר לכל אורכו. בהמשך מגיע "Love Sensation", הסינגל השני שנוטה יותר לכיוון הדיסקו, אבל לא נסחפנו. זה קטע קיילי מינוג לייט.
הדי.ג'יי ההולנדי מרטין גריקס מתארח ב-"Bizarre" המחוספס והביזארי שלכאורה עוסק באקס המיתולוגי שון פן אבל גם לא הפיל, אך האלבום חוזר למסלול תקין עם "Fragile" החולמני שמולבש דווקא על קצב ג'אנגל / דראם אנד בייס ועוסק במערכות יחסים שבריריות – כמו החיים עצמם. לקראת אמצע השיר נכנסים לתמונה פסנתר וגיטרה שהופכים אותו לאחת מהרצועות הטובות והמיוחדות באלבום. לא לפספס.
הזמר הבלגי סטרומאה תורם קטע ראפ בצרפתית ל-"My Sins Are My Savior", שגם כן מוריד הילוך ומאט מעט את הקצב לקראת סוף האלבום, ואילו "Betrayal" הוא שיר קודר ויוצא דופן שעוסק במערכת היחסים הרעועה של מדונה עם אמה החורגת, ומסמפל קטע של המלחין-פסנתרן הצרפתי אריק סאטי.
הזכרנו אמהות? אין יותר אינטימי מזה: ב-"The Test" מארחת מדונה את בתה הבכורה, לולה (לורדס) לאון. מדונה מתנצלת בשיר על הכאב שגרמה ("לא ביקשת את כל האורות הבוהקים / לא חשבתי על איך שזה יפריע או איך שזה כאב / הלוואי שידעתי / הכאב שגרמתי / פרפר שלי"), ואילו לולה, בגדול, סולחת ("יד רכה מושטת אליי / את הסיבה שאני קיימת / או מה שאני רוצה / או איך שאני נראית"). לא נכחיש, התרגשנו.
האלבום סוגר מעגל נוסף כשהוא מסתיים בבלדה העדינה "L.E.S Girl", שבה מדונה שרה על תקופת התבגרותה המלנכולית בשכונת הלואר איסט סייט שבניו יורק (ע"ע L.E.S). זה שיר שלגמרי אפשר להירדם לצליליו לפנות בוקר, אחרי שחוזרים מהמועדון, או אחרי שמאזינים ל-"Confessions II" מתחילתו ועד סופו בסשן אחד, כפי שתכננה המשוררת. לא יודעים מה אתכם, אבל אנחנו מרוצים... וסחוטים.
4/5
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו