יש להקות שהפירוק שלהן נשאר סוער כמעט כמו ההצלחה שלהן. "פוליס" היא בדיוק אחת מהן. שלושה מוזיקאים מבריקים, אגו לא קטן, אנרגיה יצירתית נדירה, וכמה מהשירים המזוהים ביותר עם סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. יותר מארבעה עשורים אחרי שהפכו לאחת הלהקות הגדולות בעולם, סטיוארט קופלנד, המתופף האגדי של ההרכב, עדיין נשאל כמעט בכל ראיון על סטינג, על אנדי סאמרס ועל מה באמת נשאר מהקשר ביניהם.
בריאיון חדש לבילבורד, שפורסם בסוף השבוע, קופלנד ביקש להבהיר דבר אחד: מבחינתו, הדרמה הרבה פחות גדולה ממה שנדמה מבחוץ. "אנחנו מסתדרים מצוין", אמר על חבריו לשעבר ללהקה, אף שברקע עדיין מתנהלת תביעה משפטית סביב תמלוגים. מבחינתו, מי שנמצאים עמוק בתוך העניין הם "אנשי המספרים" בלונדון, לא בהכרח שלושת המוזיקאים עצמם.
לא אויבים, פשוט לא שותפים לאולפן
המשפט המסקרן ביותר של קופלנד הגיע כשהסביר מדוע הוא וסטינג דווקא מצליחים לשמור על קשר טוב כל עוד הם לא מנסים לחזור לעבוד יחד. לדבריו, השניים עדיין מדברים על "הילדים, על ממים באינסטגרם ועל ענייני חיים רגילים לגמרי". כלומר, לא בדיוק התמונה הדרמטית של שני כוכבי רוק שאינם מסוגלים לשהות באותו חדר.
אבל אז הגיעה ההבחנה המדויקת יותר: הם מסתדרים נהדר, כל עוד הם לא מנסים ליצור מוזיקה ביחד. קופלנד הסביר כי הוא וסטינג יוצרים ממקומות שונים לחלוטין, והמוזיקה ממלאת תפקיד אחר בחיים של כל אחד מהם. בעבר, לדבריו, היה פרק זמן נדיר שבו "היקומים המוזיקליים" שלהם נפגשו, ומהמפגש הזה נולד משהו גדול באמת. אלא שהתקופה הזאת, מבחינתו, מילאה את ייעודה.
וזו אולי אחת האמירות הכי בוגרות שאפשר לשמוע מכוכב רוק לשעבר: לא כל חיבור גדול חייב להימשך לנצח. לפעמים הוא היה מדויק דווקא משום שהיה מוגבל בזמן.
התביעה שמחזירה את Every Breath You Take לכותרות
מאחורי הטון המשועשע של קופלנד מסתתר גם סיפור משפטי רציני יותר. לפי בילבורד, קופלנד ואנדי סאמרס תבעו בשנה שעברה את סטינג באנגליה בטענה כי על פי הסכמים מימי הקמת "פוליס" ב-1977, מגיעים להם כ-2 מיליון דולר בתמלוגים שלא שולמו. התביעה הגיעה לבית המשפט הגבוה בבריטניה, וברקע נטען כי סטינג כבר שילם לשניים כ-870 אלף דולר, אך הם עדיין דורשים את יתרת הסכום.
אחד המוקדים הרגישים בסיפור הוא הלהיט העצום "Every Breath You Take", שיצא ב-1983 והפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם הלהקה. סאמרס טען לאורך השנים כי היה ראוי לקבל קרדיט כתיבה על השיר, שזכה בגראמי והמשיך לייצר הכנסות עצומות הרבה אחרי ש"פוליס" ירדה מהבמות.
ועדיין, קופלנד מתעקש לא לצבוע את היחסים בצבעים של נקמה, קנאה או מרירות. להפך, הוא מציג את זה כעניין כמעט טכני: עורכי דין, חוזים, תמלוגים, אנשים בחליפות. החיים האישיים, לפחות מבחינתו, נמצאים במקום אחר.
מייצר הכנסות הרבה אחרי ש"פוליס" פסקה ליצור ולהופיע יחד. "Every Breath You Take"
https://www.youtube.com/watch?v=OMOGaugKpzs&list=RDOMOGaugKpzs&start_radio=1
להקה קצרה, מיתולוגיה ארוכה
"פוליס" פעלה בהרכב המוכר שלה בין 1977 ל-1984 בלבד, אבל הותירה אחריה חמישה אלבומי אולפן ומעמד כמעט מיתולוגי. האלבום "Synchronicity" מ-1983, שהגיע למעמד פלטינה מרובע פי שמונה בארצות הברית, נכנס להיכל התהילה של הגראמי וגם לארכיון ההקלטות הלאומי של ספריית הקונגרס האמריקאית.
הלהקה התאחדה בהמשך לכמה נקודות ציון: שלוש הופעות במסגרת סיבוב ההופעות של אמנסטי אינטרנשיונל ב-1986, טקס הכניסה להיכל התהילה של הרוקנרול ב-2003, וסיבוב איחוד עולמי גדול בשנים 2007-2008. קופלנד סיפר כי אותו סיבוב איחוד נעשה בעזרת אנשי מקצוע שסייעו לחברי הלהקה להתמודד זה עם זה, כמעט כמו טיפול זוגי. לדבריו, זה עבד מספיק טוב כדי שההופעות יימשכו יותר מהמתוכנן.
החוויה, הוא מודה, הייתה שילוב מוזר של סבל והנאה. הרבה מתח, הרבה צחוק, הרבה היסטוריה משותפת, ובסוף גם הקלה לחזור כל אחד לדרך שלו.
"פרשתי ממוזיקה", אבל רק בערך
בימים אלה קופלנד נמצא בסיבוב הופעות מסוג אחר לגמרי: Have I Said Too Much? The Police, Hollywood and Other Adventures, ("אמרתי יותר מדי? פוליס, הוליווד והרפתקאות אחרות"), מופע דיבור מול קהל שבו הוא מספר סיפורים מהקריירה, מהאולפנים, מהבמות ומהחיים לצד תהילה. הוא החל את המופע בבריטניה, וכעת ממשיך להריץ אותו בצפון אמריקה.
למרות לוח הזמנים העמוס, הוא מגדיר את עצמו גמלאי במשרה מלאה ממוזיקה, לפחות במובן המסחרי. הוא לא רודף אחרי מצעדים, לא מנסה להוציא להיט, ולא חי בתחושה שהוא חייב להוכיח משהו. כשהוא יוצר היום, לדבריו, זה בעיקר בשביל הכיף, לפעמים כדי להעלות ליוטיוב ולתת לאנשים ליהנות.
במקביל, קופלנד ממשיך לפעול גם מחוץ לרוק: אופרה, מוזיקה תזמורתית, פסי קול למשחקי וידאו ולסרטים וכתיבה. בימים אלה הוא גם עומד במרכזו של סרט דוקומנטרי חדש עליו, "Copeland". הסרט הוקרן בפסטיבל הקולנוע העצמאי Raindance בלונדון, והוא גם כותב ספר נוסף על החיים בתוך קרקס התהילה של הרוקנרול.
"בואו ללונדון". סטיוארט קופלנד
View this post on Instagram
החיים אחרי האגו
לא פחות מהרכילות על סטינג , מעניין האופן שבו קופלנד מתאר יחסים ארוכים אחרי שהלהקה פסקה ליצור יחד. לא פיוס הוליוודי גדול, לא חזרה לאולפן, לא הכרזה דרמטית על איחוד. רק הכרה מפוכחת בכך ששלושה אנשים עשו יחד משהו ענק, ואז המשיכו הלאה.
"פוליס" לא צריכה קאמבק כדי להישאר רלוונטית. השירים שלה עדיין מתנגנים, המיתולוגיה עדיין מרתקת, והמתחים הישנים עדיין מספקים כותרות. אבל קופלנד, כך נראה, כבר לא מחפש את הרעש הזה. מבחינתו, החלק החשוב כבר קרה: הם נפגשו בזמן הנכון, יצרו כמה מהשירים הגדולים של התקופה, והצליחו לצאת מזה עם מספיק מרחק כדי לדבר על ממים, ילדים וכל מה שביניהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
