"ואתה שורף לי חלומות עם גפרורים, עוד מקדשת זיכרונות מפוארים, עשינו מה שאנשים עושים, כשמרגישים את הסוף". את המילים האלה כתב והלחין היוצר והמפיק גיל ויין, ומי ששרה אותן בקולה המלטף היא הזמרת רוני דלומי. השיר "הפרפרים שלי" יוצא מחר, והוא שיתוף הפעולה הראשון בין השניים.
זה סינגל נוסף מתוך פרויקט מוזיקלי חדש של ויין, שיראה אור בחודשים הקרובים ושייכלל ב־EP של דלומי, שבו יופיעו גם השירים "בסוף זה בא" ו"תחזור". בראיון זוגי מספרים השניים איך הכל התחיל, ועל מה שעוד מצפה להם.
"כתבתי והלחנתי את השיר לפני שנה בערך", נזכר ויין. "הוא מספר על חוויות מאוד אישיות שקרו לי, ומסכם תקופה שבמהלכה גם התגרשתי. עברתי הכל מהכל. בדרך כלל כשאני כותב שירים יש לי קול שמסתובב לי בראש, ואני אף פעם לא יודע מה הדבר. הפעם זה הגיע מהכיוון של רוני, בלי קשר לזה בכלל. כבר לפני כמה שנים היו לנו ניסיונות לעשות משהו יחד וזה לא קרה. עד עכשיו".
דלומי מצטרפת: "הגעתי לגיל בלי קשר, כדי לחפש חומרים, לחשוב על לעשות משהו יחד. הוא השמיע לי את השיר והרגשתי שאני מתעלפת. לא השארתי לו ברירה, אמרתי לו 'בוא נקליט', בלי מקום לספק. זה שיר שבועט לך בבטן. יש משהו בשילוב של הטקסט והלחן שנשמע לי מאוד מדויק. זה בעט לי בבטן, ועכשיו זה מקבל משמעות נוספת. אני חושבת שבימים אלה מקשיבים לשירים קצת אחרת".
ויין: "הכל מקבל טוויסט היום, יש שם הרבה משפטים שתופסים אותי. הכי מצמרר אותי זה המשפט 'עשינו מה שאנשים עושים כשמרגישים את הסוף'. זה תפס אותי לא מוכן. חודשיים לא שמעתי מוזיקה מאז פרצה המלחמה. רק חדשות. ופתאום, כשניגשתי לשיר הזה, הוא קיבל משמעות שונה לחלוטין".
רוני, את הצלחת לשיר או להקשיב למוזיקה?
"הייתי בשמירת היריון, ואסור היה לי לשיר. בסיטואציה הזאת, שבה האינסטינקט היה ללכת להופיע, להתנדב ולשיר למי שרוצה לשמוע, כי זה הדבר הכי מנחם שיש - לא יכולתי לעשות את זה. ילדתי לפני חודשיים, וברגע שהתאפשר - יצאתי. המוזיקה קיבלה תפקיד אחר בימים אלו, של ריפוי".
ואיך זה ללדת תינוקת היישר למציאות משוגעת כזאת?
"עוד כשהיתה בבטן הרגשתי שאני לא רוצה לתת לה את האנרגיות האלה, אבל גם היה קשה להתנתק, למצוא את האיזון. אני מחפשת אותו עד עכשיו. הרגשתי כל הזמן שאני שומרת עליה, ואולי בעצם שהיא שומרת עלי, ועכשיו זה עוד יותר חזק.
"כשאת מביאה חיים, זו התשובה המוחצת למה שאנחנו עוברים, זו הקונטרה. לפעמים אני מרגישה אשמה כי אני מנסה להתמקד בדברים הטובים, וקורים פה כל כך הרבה דברים רעים. אז הטלוויזיה דולקת כל היום, אבל אני מנסה לשמור על עצמי ועליה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו