"כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם": כל מילה נטענת במשמעות חדשה

אני יושב עם שלמה באחת המדשאות של מלון שפיים, סביבנומאות תושבים שניצלו מהטבח הנורא בכפר עזה. הוא מספר לי שבמשך 30 השעות שישב בממ”ד עם אשתו הזדמזם לו בראש משפט אחד - "כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם". אני שר לו אותו עם יוגי, שבא איתי לבקר אותם, וכשאני מסיים הוא מחייך ואומר: זו הפעם השנייה שאתה מקדיש לי שיר, גם בהופעה הקודמת שלך בכפר עזה הקדשת לי אחד".

זה היה ב־2019, בעזה התנהל אחד מהמבצעים, ואני הגעתי עם הלהקה שלי לשמח את התושבים בפאב המקומי שהיה גם מקלט חסין להפגזות. כל כך הרבה אנשים אני מכיר מכפר עזה, את רובם אני מכיר בזכות זה שעבדו בחברת ההגברה המקומית "סינקופה". אחרים הכרתי מתוך זה שבאו שוב ושוב להופעות שלי.

בדרך החוצה עוצרת אותי אישה צעירה: "בוא שב איתנו". אני יושב איתה, עם בעלה והחברים שלה סביב השולחן. לפני שאני הולך היא מבקשת שיר.

אין לי גיטרה איתי. אני יושב לידה ושר לה באוזן את "אנא, אנא, אנא". בפזמון הראשון היא נשברת ומתחילה לבכות, אני מחבק אותה ושר לה באוזן. השולחן משתתק וכולנו בוכים.

לבנת קוץ, אמא של רותם, יונתן ויפתח, בת זוגו של אביב, נרצחה עם משפחתה בכפר עזה. אישה מיוחדת במינה, עם מחשבה מקורית ורוח חופשית שעזבה מקום עבודה בטוח בהייטק לטובת הגשמת החלום שלה שהוא בית מלאכה לעבודות יד שהקימה במו ידיה.

ליום ההולדת ה־50 שלה, שהיה אמור לחול ב־25 באוקטובר, היא ביקשה מכל החברים שלה שבמקום מתנה יתנדבו שעה אחת ויישלחו לה צילום שלהם עושים את זה. שרתי בהלוויה הקשה שלהם לבקשת המשפחה את "ציפורים נודדות" שאביב נהג לשיר לילדיו.

וכל מילה נטענה במשמעות חדשה, וכל שורה פילחה את הלב.

הביאה לדפוס: מאיה כהן