סוף סוף להקה בשיא הקריירה הגיעה לארץ - ובכל זאת משהו היה חסר: אימג'ן דראגונס בפארק הירקון

לחוות דעה עלההופעה של אימג'ן דראגונס אמש (שלישי) בפארק הירקוןזה עניין מורכב. אז לפני הכל חשוב לומר: אימג'ן דראגונס, תאהבו אותה או תשנאו (וגם לזה נגיע) היא להקה פעילה, בועטת ורלוונטית, שהגיעה לישראל בשנות שיאה. לא דבר של מה בכך, באקלים הופעות תרבותי שנוטה לעתים קרובות למשוך ארצה אמנים הנמצאים בשלבים מאוחרים בקריירה שלהם; כאלה שמגיעים לכאן עשור אחרי שיאם; או מי שזמנו עבר מזמן, ורק מחפש שווקים חדשים להציג בפניהם את מרכולתו המוזיקלית בטרם ייעלם סופית.

זה בהחלט לא המקרה כאן, שכן אימג'ן דראגונס, הרכב אמריקני שפרץ לתודעה לפני קצת יותר מעשור, מקפיד להנפיק להיטי מצעדים גם היום ולספק הופעות ראויות ברמתן, ממש כמו זו שסיפק אתמול בתל אביב. מבחינה זו מדובר בשיחוק: להקה בשיא הרלוונטיות שלה, מציגה כאן בארץ מפגן כוח מרשים.

ויש לה לא מעט להיטים לעשות זאת באמצעותם. "Believer" שפתח את הערב, "It’s Time" העוקב או "Thunder" שמגיע בדקות הראשונות להופעה, מהשירים שהפכו את ההרכב הזה לאחד המצליחים בעולם. דן ריינולדס, סולן הלהקה נטול החולצה ולבוש המכנסיים הקצרים, מדגמן גוף מעוצב, ובהחלט מספק בקטגוריית כריזמה קהל של עשרות אלפים שגדש את הפארק. בין שיריו הוא מתקשר עם ההמונים, אפילו מקדיש את חלקם לאחדים באופן ספציפי . נניח לילדה בת העשר בשורה הראשונה שעבורה זו הופעת הענק הראשונה בחייה, ואשר קיבלה את אותו "Thunder" מוקדש לה, ו"לכל הצעירים כאן הערב", כדבריו של הזמר.

זה היה יכול להיות רגע מרגש, וכנראה ברמה האינדיווידואלית זה אכן היה. אבל ברמה הצינית המפוכחת יותר, קשה לקחת ברצינות סולן מעוצב ומפוסל כל כך, והרכב שרוב קטעי הקישור בין השירים בהופעתו, ממש כמו השירים עצמם, כמעט זהים זה לזה מבחינות רבות. "זה שיר שמוקדש לכל מי שאיבד מישהו שאהב", יצהיר ריינולדס לפני "Wrecked", ויוסיף: "אין לי תשובות לכך. יש לי רק שאלות. אנחנו יכולים להתאבל יחד. על כך אני אסיר תודה. בכל העולם אנחנו יכולים לשאול שאלות יחד". כן, יש מי שימצא במילים הללו נחמה כלשהי, אפילו השראה. אבל במבט מבחוץ כל המארז של הלהקה הזו, שבאמת באה לעבוד ואי אפשר לטעון בשום צורה שהתייחסה למופע כאן כחלטורה, מעט קלישאתי.

כמו נאומיו של ריינודלס, גם קטעי המעבר המוקלטים מרגישים כאילו יכלו לבקוע מרמקולים בכנס סיינטולוגיה. מסרים רוחניים במשקל נוצה (כמשקל רוב שירי ההרכב - המאוד מצליח הזה, על כך אין כל עוררין). זה אולי מתאים ללא מעט ילדים, מתגברים ובני עשרים וקצת שגדשו את הפארק בהמוניו בערב הזה. אבל הרכב טוב הוא כזה שמתפתח ומתבגר עם מעריציו. כמה מהם ימשיכו להאזין לאימג'ן דראגונס גם כשייפתחו טעם מוזיקלי מורכב יותר? שאלה טובה.

ועדיין, אי אפשר לקחת דבר מהמופע שהתרחש אמש על בימת פארק הירקון. סאונד נהדר, מסכי ענק שהקרינו את מה שאלה שישבו רחוק רצו לראות (בניגוד, נניח, למופע המאכזב של כריסטינה אגילרה) וזמר שנמצא בשיאו, ושאי דיוקיו-הווקלים מעטים מאוד. במילים אחרות – מדובר בפרונטמן כריזמטי שלוקח ברצינות את עבודתו, ואולי ברצינות יותר את שגרת אימוניו. "Natural" (שקיבל כאן אינטרו אקוסטי) היה רגע שיא בהופעה, וכמוהו גם "Follow You". דווקא "I Bet My Life", מהשירים המשמעותיים ביותר בהצלחתה המוקדמת של הלהקה ואף שהוקדש להוריו של ריינולדס שהיו בקהל, קצת איבד ממעופו, בגרסת קאנטרי שנערה מהבומבסטיות והאגרסיביות של גרסת האולפן.

"אנשים מצפים מאיתנו לעלות לכאן, לספוג את כל זה ולהרגיש כאילו זה נורמלי עבורנו. אני רוצה שתדעו שזה אף פעם לא רגיל מבחינתנו", אומר האיש חשוף החזה שעל הבמה. "הלוואי והייתי יכול לתאר במילים את מה שזה עושה לנו. תודה שאתם איתנו, חלקכם יותר מעשור, והנה אנחנו. אנחנו אוהבים אתכם". האם מדובר במילים כנות? תלוי את מי שואלים. כי באותה נשימה ובאותו כובד ראש הודה הזמר גם לירח המלא שעמד בשמיים מעל.

כבר כמעט עשור שאימג'ן דרגאונס נושאים את לפיד הרוק האמריקני. אלבומיהם זוכים בשלל פרסים בקטגוריית רוק, וקשה לחשוב על הרכב צעיר שמייצג את הז'אנר הנעלם הזה יותר מהם. אבל כמה באמת מדובר ברוק? אחרונת להקות הרוק המיינסטרימי, נניח הפו פייטרס, מייצגת דור אחר, ומעריציה כבר נמצאים עמוק בתוך שנות השלושים שלהם. הוותיקים יותר כבר עברו את הארבעים. בהיעדר תחרות ראויה יותר, "דמיינו דרקונים" הם כמעט הייצוג הצעיר המיינסטרימי המצליח היחיד לז'אנר הגיטרות בעשור האחרון.

זה לא דבר של מה בכך, אבל לא פשוט להתעלם מהנוסחתיות הרבה שבשיריהם, לדמיון האמור בין כולם ולתחושה שיותר משמדובר בהרכב מלוכלך, יורק זעם, זוהמה ואמת, זו פשוט חבורה מקצועית ומשויפת שפיצחה נוסחת להיטי פופ ומקפידה להלביש אותם במעטפת רוקיסטית אסתטית בלבד. ושיר כמו "Enemy", שגם הוא בוצע אתמול, די מוכיח זאת, בין להיטים ראויים יותר, ביניהם "Demons", שחותם שעה וחצי של להיטים, מבוצעים בידי הרכב מקצועי מאוד – יש שיטענו מקצועי מדי.

אם לסכם: טוב שאימג'ן דראגונס הופיעו כאן בשנות שיאם ושההופעה שלהם כאן הייתה טובה, מוצלחת, מהוקצעת והרבה יותר מראויה. אבל האם מדובר באמת בהרכב ששיריו יחזיקו עוד עשרות שנים קדימה, ויעברו כמו הון תרבותי מאב לבן כמו אלה של הענקים שעל כתפיהם הוא עומד? לא בטוח בכלל.