"הקול או כלום": המוזיקה שמצילה נוער בסיכון

זה ידוע שמוזיקה יכולה לחבר בין אנשים. שפה אחת אוניברסלית, חוצה דתות, דעות, שפות ומגדרים. אם תשאלו את שחר שילון, עובדת סוציאלית קלינית, היא יכולה גם ממש לרפא.

בימים אלו שוקדת שילון יחד עם שותפה, שחר נוף, מעבד מוזיקלי שעובד עם נוער בסיכון כבר 20 שנה, על מיזם חדש: פסטינוער לילדים בסיכון, שבו לראשונה מזה שנים יעלו לבמה נערים ונערות בגילאי 14-18 וישירו את חייהם עם טקסטים ולחנים מקוריים אותם יצרו בסדנה שהשניים הקימו. האירוע של חסות הנוער מתקיים מדי שנה בו הילדים התרגלו לשיר קאברים עם מילים של אחרים. הפעם, בעידודה של שחר, הם ישירו את עצמם.

"באירוע משתתפים קטינים שלא נמצאים בבית, שהמשפחה או הסביבה מסכנת את חייהם. זה הקצה של הקצה, הם נמצאים בפנימיות סגורות", מסבירה שחר. "אני עובדת סוציאלית קלינית, אבל מרגישה כלוחמת צודק לפני הכל. מהמקום שלי מוזיקה היא שפה של ריפוי. את שחר, השותף שלי, הצילה המוזיקה. אבא שלו נפטר כשהיה בן 13 וזה מה שעזר לו לתעל את הכאב שלו. לפני שנה התחברנו באופן עצמאי. הוא כבר 15 שנה במלכישוע, מרכז גמילה בצפון שמטפל בכל ההתמכרויות, שם הוא מטפל באמצעות מוזיקה. הוא מלחין, מנגן על כל מיני כלים, ובשנים האחרונות הוא מרים את המופע, בו מקבצים נערים ונערות ממסגרות של חסות הנוער ומפנימיות סגורות.

"עד היום עשו שם קאברים. שחר עבד מעט בנפרד עם כל אחד מהם, אבל לא היו חזרות של כולם יחד. את החזרות סיים מופע מול אלף איש, ו-15 דקות התהילה הזאת ללא הכנה וליווי ותמיכה יצרו כאוס שלם. שם הבנו, שחר ואני, שאנחנו רוצים להיות שותפים עצמאים, לא דרך ארגון, ולהרים את המיזם הזה יחד, בו נלווה את כולם במשך כמה חודשים. עשינו את זה בחודשים האחרונים במפגשים עם הנערים והנערות באולפן הקלטות אחת לשבוע, ישבנו איתם ועברנו סדנאות רגשיות מעצימות. דיברנו על החלומות שלהם ועל התפילות שלהם מתוך רצון להביא את קולם הייחודי".

למופע, שיתקיים בהיכל התרבות בעכו ב-8 באוגוסט, גייסה שחר גם את הסופר יהודה אטלס שכתב את "הילד הזה הוא אני" ובהמשך את "ילדים של אף אחד" על בסיס סיפורים אמיתיים של ילדים בסיכון, מאז הפך מגויס לנושא. השבוע הפתיע אותם כשהצטרף לסדנה ושוחח עם המשתתפים, ובמופע בשבוע הבא גם ייקח חלק. "אנחנו רוצים לעזור להם עכשיו להשמיע את קולם. אני קוראת לזה 'הקול או כלום'".

עד כמה המוזיקה היא כלי תרפויטי במקרים כאלה?
"גדלתי בבית שבו השפה שדיברו בה היא מוזיקה, מילים. אני יודעת בוודאות שאת כל הקשיים והמכאובים אפשר לתעל לכיוון המוזיקה. ראיתי את זה קורה עם הנערים והנערות. זה קסם. יש בקבוצה ערבים, יהודים, חילונים, דתיים, כל הצבעים וכל הסוגים, והמוזיקה היא השפה שמחברת מעבר ל'מה עשית', 'איפה גדלת'. אתה מתחיל שם במינוס מיליון והמקום הזה של להוציא את הכל דרך המוזיקה, לכאוב ולאהוב דרכה, זה המרפא האמיתי.

"כשמתוסכלים ומדוכאים, זה צריך לצאת, והמוזיקה עוזרת להם על מנת שזה לא ייצא באלימות. אני מעודדת אותם לכתוב את עצמם. הם מלחינים וכותבים שירים על הפגיעות שלהם כמו פגיעות מיניות, אלימות. ממש הארדקור".

עד כמה היה לך קל לגייס אותם לתהליך הלא פשוט הזה?
"אומרים שילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו. גם כשהם אומרים לי 'אני לא טוב בשירה', 'אני לא יודע לכתוב', אני אומרת להם 'כולנו כותבים'. כולנו כותבים אסמסים, כולנו מספרים כל הזמן סיפורים. אני מסתכלת להם בעיניים ואומרת להם 'דברו אתכם', 'תביאו את הקול שלכם'. לכל אחד יש סיפור וכשאת נותנת מקום לזה, את לא מבינה באיזה בולמוס הם מתחילים ליצור שירים בזה אחר זה. זה פשוט באמת כמו קסם. מוזיקה זו שפה שמדברת בעד עצמה".