צביקה פיק: תופעה שלא נראתה כמותה בארץ

על רקע המוזיקה הישראלית המתפתחת של שנות ה-70 ולצד הכוכבים התורנים אריק איינשטיין ושלום חנוך, כוורת, קצת אחרת, שלמה ארצי, מתי כספי ותמוז, ובד בבד עם המוזיקה המזרחית המחתרתית, הפופ של פסטיבלי הזמר ושירי ארץ ישראל, שעדיין נחשבו למוזיקה הישראלית הלגיטימית ביותר - האלבומים של צביקה פיק שילבו מגוון ז'אנרים שלא נכנסו לשום תבנית. "מוסיקה", עם קטע הדיסקו הראשון שנוצר בעברית בדמות "הרקדן האוטומטי", הבלוז של "בין האצבעות", הרוקנרול של "מה עכשיו" ופסטיבל סן רמו ב"את השתנית". צביקה פיק היה דמות שלא נראתה בארץ קודם לכן, ונתפס כאאוטסיידר וכאניגמה. בראיונות סיפר איך השתוקק להשתייך לקליקה הישראלית, לאלה שישבו בבית הקפה ואכלסו את הבוהמה התל-אביבית.

בסדרה "סוף עונת התפוזים" הוא אמר את הדברים הטעונים הבאים: "אני אף פעם לא קיבלתי הערכה כמו מתי כספי, שלא כתב יותר ממני, ולא הצליח יותר ממני... אבל כשאומרים 'צביקה פיק' אומרים מעריצות, אומרים בגדים מטורפים. למה לא מוזיקה? זה העיסוק היחיד שלי".
ב-1978, עם יציאת "מוסיקה", כבר נתפס פיק כיוצר לגיטימי עם מעריצים ובעיקר מעריצות שלקחו את תופעת ההערצה כמה צעדים קדימה. פיק הציע שירים לאריק איינשטיין, הופיע עם זמרות כמו אילנה רובינא, ג'וזי כץ, רותי נבון ויפה ירקוני, הלחין שירים לחוה אלברשטיין ולאושיק לוי ועבד עם כותבים כמו יהונתן גפן ואהוד מנור. למרות כל זאת, הוא עדיין נתפס כתופעה מוזרה. אך ב"נאסף תשרי" הצליח ליישב את הסתירות הרבות ביצירתו, זכה בשבחי המבקרים ונדמה שקיבל את כרטיס הכניסה לעולם הדיסקו והגרוב.

פיק צמח במועדוני השוליים, אבל הגיע גם לצוותא ולבית החייל. הקהל הצעיר של סוף שנות ה-70 נכח בהופעות שלו באופן אקטיבי, רקד והשתולל, ועם הרווחה הכלכלית והאווירה האופטימית של אותה התקופה החלו האירועים הגדולים בבמות הנוצצות, בהם אירוע "עיר הנוער" ופסטיבל "נואיבה" בסיני - בשניהם כיכב פיק בהופעות שגררו תגובות אדירות ומחבקות.

"פופ" היא לא מילה גסה

בתחילת שנות ה-80, עם האלבומים פורצי הדרך "רדיו חזק" של תיסלם, "24 שעות" של בנזין, "חתונה לבנה" של שלום חנוך ועוד, נחשב הדיסקו-פופ כנחות לעומת הרוקנרול "החשוב", אבל התרומה של פיק לפופ הישראלי נתפסת היום כאדירה בלי שום רגשי נחיתות לז'אנרים האחרים. הוא לא רק שינה את הפופ, את הצלילים ואת חוויית ההופעות, הוא גם יצר את השואו הצבעוני, מלווה ברקדניות, בבגדים נוצצים ובאיפור, מה שהציב סטנדרטים חדשים של סאונד, תאורה ונגינה, ועיצב את תגובות הקהל. בשנים הבאות הרלוונטיות הולכת ופוחתת, אבל ההשפעה שלו רק מכרסמת יותר בווייב המוזיקלי הישראלי.

הוא חזר לעצמו רק בשנות ה-90, עם בניית תדמית "המאסטרו" הראוותנית, ספק פרודיה ספק רצון בחיבוק, זאת בזכות הצמיחה האדירה בשנים האחרונות של הפופ הקליט הקצבי, המלווה בהופעה מהוקצעת ובקליפים מושקעים (סטטיק ובן-אל, נועה קירל, אנה זק ועוד). אסור לשכוח מי היה הראשון שעשה את זה, וסלל, ביודעין או שלא, את הדרך לכוכבי הפופ של ימינו.