לג'וליאן לייג' היה כל סיכוי שבעולם לנהל חיים בוגרים למודי אכזבות. אחרי הכל, אפשר לחשוב בשליפה על לא מעט ילדים כוכבים שזכו להערכה מקצועית כבר מגיל צעיר, הוגדרו "ילדי פלא" ופרחו בטרם עת, רק כדי לנבול מוקדם ולנהל חיים שלמים בניסיון לרדוף אחר ההצלחה הראשונית.
כבר כילד בגיל חד־ספרתי זכה לייג' להשכלה מוזיקלית, עמד במרכזו של סרט תיעודי כבר בגיל שמונה, ושנה לאחר מכן הופיע לצד קרלוס סנטנה. בגיל 12 ניגן בטקס הגראמי ובגיל 20 הקליט את אלבומו הראשון.
למזלו הוא המשיך להצליח, והיום בגיל 34 הוא נחשב גיטריסט מחונן, ששמו הולך לפניו בסצנת הג'אז העולמית. "כל זה קרה לפני יו־טיוב. האינטרנט לא היה דומיננטי מדי אז, וגם הדוקו היה בעצם פרויקט סיום של בוגר אוניברסיטה", הוא מספר בראיון מלונדון, יממה בטרם ינחת בישראל, כאן יופיע היום (ולא בפעם הראשונה) במסגרת פסטיבל הג'אז בירושלים, לצד הבסיסט חורחה רואדר והמתופף דייב קינג. "אז עד כמה שזכיתי לתשומת לב, זה לא שהיתה לכך המון חשיפה. את רוב הילדות שלי ביליתי עם ילדים אחרים ועם המשפחה שלי לבד, מתרגל גיטרה לא לעין הציבור. אנשים חושבים שזו היתה ילדות לאור הזרקורים, אבל זה לא באמת היה כך".
יש מי שתיאר אותך כרוקסטאר בתחומך. למה אתה חושב שזה כך?
"(צוחק) אני לא יודע. לא יכול להגיד לך, תצטרך לשאול אותם. אולי כי גיטרה מזוהה מאוד עם ז'אנר אחד, ויש לה חשיבות סמלית תרבותית. אם אתה רואה גיטרה - אתה חושב רוקנרול, לא משנה מה האיש שמחזיק אותה מנגן. אבל אני אוהב את זה, כי זה מאפשר למוזיקה שאני וחבריי אוהבים להיתרגם לחובבי גיטרה שלא בהכרח היו מתחברים לג'אז. אם מקשיבים למוזיקה שאנחנו אוהבים לנגן, אפשר לראות שיש לה המון במשותף עם הימים המוקדמים של הבלוז, ומכאן החיבור לרוקנרול. זה מעין היתוך של הדברים. אני רוצה להפיץ את בשורת הג'אז".
