דון מקלין בישראל: שני צדדים לאמריקן פאי

המופע שלדון מקליןבאמפי רעננה הסתיים ברגשות מעורבים. מצד אחד הוא מעניק חוויית צפייה כיפית באווירה טובה, שמומלצת בחום לאוהבי המוזיקה של שנות החמישים והשישים, אך מצד שני, הוא היה קצר מדי והשאיר הרבה טעם של עוד. מצד אחד, הוא היה ונשאר זמר מבצע טוב ומשכנע, שקשה לעמוד בפני ביצוע סוחף באורך רבע שעה ללהיטו הגדול ביותר "American Pie", ולהדרן בדמות "Vincent" (למרות הזיופים). מצד שני, קלאסיקות אחרות שלו כמו "Till Tomorrow", "Empty Chairs", "Castles In The Air" והגרסה ל-"Cryin" נעדרו, וקשה לצאת מהופעה שלו בישראל מבלי לשמוע את "Jerusalem". מי שאוהב את שיריו של דון מקלין עצמו, ולא את שלל הקאברים בהם הוא מתמחה, יכול היה בהחלט לצאת מההופעה אמש מאוכזב.

וזה לא הכל. כי מצד אחד מקלין לקח על עצמו גם לבדר את הקהל, לדקלם קלישאות ("תעשו טוב"), לספר סיפורים ובדיחות ("החיים הם כמו גליל נייר טואלט, ככל שמתקרבים לסוף זה מסתובב מהר יותר"), אבל מצד שני, בסיום מגלים שהוא ירד מהבמה אחרי 16 שירים בלבד. בלונדון, לפני חודש וחצי, הוא שר לא פחות מ-26 שירים. מתוך שעה וחצי ברוטו אמש, הוא הציג את נגניו במשך עשר דקות ו"בזבז" לפחות 20 דקות מזמן המופע על דיבורים. היי, מיסטר אמריקן פאיי, באנו לשמוע אותך, לא לספר בדיחות.

חובבי מקלין הקלאסי זכו ל-"Crossroads", "And I Love You So" ו-"Winterwood", אבל על בלדות קשה לבסס מופע רוק. הפיתרון של זמר כמוהו, שאין לו מספיק להיטים קצביים, הוא להצטיין בקאברים לקלאסיקות פולק, בלוז ורוקנ'רול מהפיפטיז והסיקסטיז. מקלין פתח בקאבר לג'וני קאש ("So Doggone Lonesome"), השחיל אחריו יפה את "You Got Me Singing the Blues" שלו עצמו, ובהמשך כיסה גם את גיבור נעוריו באדי הולי עם "It Doesn't Matter Anymore", שעל מותו בתאונת מטוס ב-1959 יחד עם ריצ'י ואלאנס וג'יי פי ריצ'רדסון נכתב "אמריקן פיי", את ריי צ'ארלס עם "Hide nor Hair" וכמובן את אלביס פרסלי עם "Little Sister" והרקיד עם "Lotta Lovin" של ג'ין וינסנט ו- "Got the Bull by the Horns" של ג'וני הורטון.

למרות שאמר לקהל שהוא שונא שזמרים מבצעים בהופעות שירים שהקהל לא מכיר, מקלין לא פסח על שלושה שירים לא רעים בכלל מאלבומו החדש "הגנים הבוטניים" שיצא השנה. האלפים האזינו לו בנימוס ואף גילו עניין, רק כדי לקום ולרקוד אחר כך את "אמריקן פיי", מהלהיטים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה. המחזה היה מרהיב, כשבני 17 מקפצים לצד בני 70 ומעלה, חלקם בכיסאות גלגלים, שרים על היום שבו ימותו. רוקנ'רול בבית האבות.

בהדרן הוא העניק עוד רגע של חסד עם "Vincent", מהשירים הכי יפים שנכתבו אי פעם, ובלי הרבה כוחות חזר להדרן אחרון עם "Walk Right Back". נקווה עבור הקהל שיגיע להופעה השנייה של מקלין, הערב (א') ברידינג 3 תל אביב, שמקלין ישקיע קצת יותר, או לכל הפחות – ישיר הרבה וידבר מעט.

•האח הגדול: הממתק הכי עצוב בטלוויזיה
•היכן ראוי לקיים את האירוויזיון? המומחים עונים

את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום