![[object Object]](/wp-content/uploads/2021/01/27/08/מורידים.-נכנסים.-מתאהבים.-דף-כתבה-מובייל.png)
דאנה איבגי מורידה את הגבות ופותחת מבערים ב"חיים ללא כיסוי" – סרטו העלילתי השלישי באורך מלא של התסריטאי-במאי תום שובל (אחרי "הנוער" ו"הסירו דאגה מלבכם").
איבגי מגלמת את ליבי – דרת רחוב מתמודדת נפש שמתרוצצת ברחובותיה ובסמטאותיה המטונפות של דרום תל אביב בחיפוש אחר אדם בשם עזרא. היא מלוכלכת ומסריחה. היא מדברת ללא הרף, ולעיתים אף פונה אל המצלמה, אך דבריה אינם עושים היגיון. מה שכן ברור, לעומת זאת, הוא שליבי נמצאת במצוקה קשה, ושאין אף אחד שבאמת יכול לעזור לה.
הרזומה של איבגי אמנם גדוש בתפקידים מאתגרים וקיצוניים, ובכל זאת נדמה שהפעם היא שוברת שיאים חדשים. המצלמה של שובל נדבקת אליה ומלווה אותה בשעה שהיא מתעמתת עם סביבתה ללא הרף. המונולוג המאני הבלתי פוסק שהיא מגישה אינו מפסיק לשצוף ולקצוף ולזרום לכל הכיוונים האפשריים.
רוב האנשים שליבי חולפת על פניהם מנסים להתעלם ממנה, ולא קשה להבין אותם. ובכל זאת, מפעם לפעם היא כן מצליחה ליצור חיבור אנושי קצר. אישה מבוגרת (פירה קנטור) פותחת את דלת ביתה בפניה ומאפשרת לה לעשות שיחת טלפון מהמכשיר הסלולרי הישן שלה.
אדם אחר (מנשה נוי המצוין) מציע לסייע לה למצוא את עזרא בתמורה לכך שהיא תסייע לו במשימה שהוא מבקש לבצע. אך גם אם מפגשים חטופים אלה מספקים לליבי (ולצופים) הפוגה רגעית, ומאפשרים לנו הצצה לחייהם של אחרים, נדמה שהם לא באמת מקרבים אותה למטרתה.
"חיים ללא כיסוי" אינו סרט נעים לצפייה, אך קשה להסיר ממנו את המבט. שובל מנווט את מסעה של ליבי בכישרון ובביטחון רב, ומצליח לייצר תנופה מרשימה, שזוכה לחיזוק משמעותי מהצילום המסחרר של מידן ארמה, מהעריכה האינטואיטיבית והדינמית של ז'ואל אלכסיס, ומהפסקול הכאוטי ועתיר כלי ההקשה שחיבר בן פרוסט.
עם זאת, המנה העיקרית כאן היא ללא ספק הופעתה האמיצה, המפעימה והמהפנטת של איבגי, שהולכת לאיבוד לחלוטין בתוך הדמות שהיא מגלמת. או כך זה נראה לפחות. מעבר לכך שבלתי אפשרי לזהות אותה מתחת לכל שכבות הלכלוך והזיעה שמעטרות את פניה, ישנם גם כמה רגעים שבהם ניתן לשכוח שמדובר בכלל בשחקנית. בקיצור, תאמינו להייפ. מדובר בטור דה פורס שרק הוא לבדו שווה את מחיר הכרטיס.
למרות אופיו הניסיוני והקיצוני, "חיים ללא כיסוי" אינו פועל בוואקום. ניכר ששובל שאב השראה רבה מ"עירום", יצירת המופת המטלטלת של מייק לי, ומדמותו הבלתי נשכחת של ג'וני (דיוויד ת'יוליס), ומשהו באווירה של הסרט גם הזכיר לי את דיוויד לינץ'.
מבחינה פיזית, בהחלט ניתן לאתר קווי דמיון בין ליבי לבין "האישה שמסתתרת מאחורי הפח" ב"מלהולנד דרייב". ויש כאן סצינה נוספת שמתרחשת בבית מלון ושמהדהדת את טירופו של לילנד פאלמר ב"טווין פיקס" (גם בצילום, גם במוזיקה וגם בתוכן של הסצינה).
"חיים ללא כיסוי" מציע עוד שלל רגעים קולנועיים יפים – חלקם יפים במובן הקלאסי, חלקם במובן ההזוי והמעט יומרני - אך מטבע הדברים, בשלב מסוים החוויה עצמה הולכת והופכת למתישה ומעט מונוטונית.
התסריט אינו מאפשר לליבי לחלץ את עצמה מהלופ שבו היא תקועה, והמעגליות של המסע שלה אינה מובילה לתוצאה מספקת מבחינה נרטיבית. תחושה זו רק מתחזקת כאשר מתברר שסוף הסרט לא באמת מותיר אותנו במקום אחר מזה שבו היינו בתחילתו.
בדיוק כמו ג'וני, האנטי-גיבור שמוביל את "עירום", גם הדמות שאיבגי מניחה על המסך עבורנו היא דמות בלתי נשכחת. אך למרבה הצער, אי אפשר לומר את אותו הדבר על המסע שלה (או על תוצאותיו). אין דבר. לפעמים הדרך חשובה יותר מהיעד, והדרך ששובל ואיבגי דוהרים עליה כאן מקפידה להיות מסעירה, נועזת ומאוד מומלצת לצפייה. אם אתם אוהבים קולנוע אינטנסיבי וחסר פחד, אל תחשבו פעמיים.
"חיים ללא כיסוי", ישראל 2024
ציון: 4 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו