רובנו נאבד את מקום עבודתנו בעתיד הלא מאוד רחוק. זו הנחת היסוד המבאסת והמאוד מערערת שניצבת בבסיס "אין ברירה אחרת", סרטו המהולל, המצחיק והמחריד של המאסטר הדרום קוריאני פארק צ'אן-ווק ("שבעה צעדים", "החלטה לעזוב").
במרכז העלילה אנו מוצאים את מאן-סו (לי ביונג-הון, "משחק הדיונון"), איש משפחה מובטל שמחליט בייאושו לחסל את המועמדים שמתחרים איתו על משרה נחשקת. הבעיה? מאן-סו הוא שלומיאל ולא יוצלח שמתקשה מאוד בביצוע המשימה.
יתר על כן, כל קורבנותיו מזכירים לו את עצמו, במובן זה או אחר. כמוהו, גם הם איבדו לחלוטין את תחושת הערך העצמי שהייתה להם בעקבות פיטוריהם, וגם הם משוטטים כעת בעולם ללא מטרה וללא תקווה לעתיד.
על אף שפארק ביסס את התסריט שלו על רומן של דונלד ווסטלייק האמריקאי שראה אור ב-1997, "אין ברירה אחרת" מרגיש מאוד עכשווי והוא אינו מתקשה לגרום לצופים להזדהות עם גיבורו (ולא רק בגלל שטכנולוגיית AI מאיימת להפוך אותו למיותר ולא נחוץ).
הפתיחה הקומפקטית והסופר-יעילה של הסרט מציגה את חייו הלכאורה מושלמים של מאן-סו – שכוללים בית מפנק וציורי, אישה יפהפייה, שני ילדים חמודים ושני כלבים מקסימים – רק כדי להתחיל ולכרסם בשלמות הזאת כמעט מיד.
מאן-סו מאבד את משרתו הבכירה במפעל נייר גדול לאחר עשרים וחמש שנה. הוא מצטרף לקבוצת תמיכה שנועדה לגברים במצבו, ומנסה לשכנע את עצמו שבקרוב יהיה טוב יותר. אך למעלה משנה חולפת, והמצב נותר בעינו. החובות נערמים. ההוצאות חונקות. רעייתו של מאן-סו נאלצת למצוא עבודה, ומאן-סו מתחיל להבין שאם לא ימכרו את הבית, יתקשו מאוד להשאיר את ראשם מעל למים.
כמו לא מעט יצירות דרום-קוריאניות מהעשור וחצי האחרונים ("פרזיטים", "מיקי 17", "משחק הדיונון" ועוד), גם "אין ברירה אחרת" עוסק בצדדים האפלים (והרצחניים) של הקפיטליזם ושל התרבות התאגידית.
מצד אחד, הבוסים שמפטרים את מאן-סו מעבודתו במפעל הנייר אומרים לו ש"אין להם ברירה אחרת" אלא להתייעל ולקצץ בכוח האדם. מצד שני, גם מאן-סו משכנע את עצמו ש"אין לו ברירה אחרת" אלא לכופף את המציאות כדי שתתאים לרצונותיו ולצרכיו (בדיוק כפי שהוא מכופף את הענפים של צמחי הבונסאי בחממה הביתית החביבה שלו).
למרות שברור לנו שלא כך הדבר, באיזשהו מקום, אנחנו כן יכולים להבין מה מניע אותו ומה גורם למאן-סו לעשות את הדברים המחרידים שהוא עושה. כמובן שההבנה הזאת הולכת ונחלשת ככל שהסרט נמשך, וככל שמעשיו של מאן-סו הופכים ליותר ויותר מזעזעים ונואשים.
בתוך כך, הצפייה ב"אין ברירה אחרת" מקפידה להיות תענוג לכל אורך הדרך. פארק מנווט את היצירה כמו רב אמן אמיתי, וכל סצינה כוללת הברקות וירטואוזיות של צילום, עריכה ועיצוב.
העשייה אולי מתהדרת בדיוק ובקפדנות מהזן הכירורגי, אך ההתרחשויות עצמן הופכות במהירות לכאוטיות ולא צפויות – לא מעט בשל הגורם האנושי הבלתי אפשרי לחיזוי - מה שמאפשר לפארק לייצר ולתזמר כמה וכמה שיאים דרמטיים מבולגנים, מסוגננים ומחורפנים. גם הטון נותר ייחודי מאוד (וקיצוני מאוד) לכל אורך הדרך, ומתאפיין במעברים מהירים מאוד בין צחוק מתגלגל להשתנקות נחרדת.
בראיונות עמו סיפר פארק ש"אין ברירה אחרת" נועד להיות יצירת המופת הגדולה שלו. אינני יודע אם אכן מדובר בסרטו הטוב ביותר – הוא מרגיש ארוך ופחות מהודק מסרטיו בעבר, ואופיו האפיזודי מקשה עליו לצבור תנופה - אך הוא גדוש בכל טוב מתחילתו ועד סופו, וצפייה שנייה סייעה לי לעשות סדר ולהעריך את דרגת הקושי הגבוהה של המהלך המורכב והשאפתני שפארק מבצע כאן.
לי ביונג-הון, מצדו, עושה עבודה פשוט נפלאה בתפקיד הראשי, ואינו מפסיק לנוע בין הקומי לפתטי למעורר ההזדהות - וכך גם שחקני המשנה מלאי האופי והנשמה שמפליאים לגלם את מתחריו/קורבנותיו. גם אם התוצאה הכללית אינה חפה מפגמים, כל סיקוונס וסיקוונס בסרט הזה מתהדר בעשייה קולנועית משובחת (ולעיתים אף מאלפת) וזוכה לביצוע מושלם. אין לי ברירה אלא להמליץ.
"אין ברירה אחרת", דרום קוריאה 2025
ציון: 4 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו