היו לי ציפיות גבוהות מ"הצילו" - מותחן ההישרדות הקומי והקיצוני של הבמאי סם ריימי ("ספיידרמן", "דארקמן", "Evil Dead").
בכל זאת, ריימי הוא במאי אהוב ונערץ שעשה רק שני סרטים בשתיים עשרה השנה האחרונות ("ארץ אוז" ו"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף"). יותר מכך, חלפו למעלה מעשרים שנה מאז שריימי הגיש לנו סרט עם דירוג R (שמוגבל לצפייה מגיל 17 בארצות הברית) - ואם יש קולנוען שיודע לעשות קומדיות אימה פסיכיות וכיפיות שמותחות את הגבול, הרי שזה הוא (ע"ע "קחי אותי לגיהנום").
החדשות המעט מבאסות הן ש"הצילו" לא מצטרף באופן אוטומטי לאגף הקלאסיקות של ריימי. בהחלט חיבבתי אותו, ורמתו אינה מתקשה להיות גבוהה יותר מהממוצע הקולנועי הנוכחי (כאילו שזו חוכמה גדולה). אך באותה נשימה, הוא גם אינו מספיק מקורי, מפתיע או סוחף על-מנת להיות חיוני באמת, והטירוף והגועל שכה מזוהים עם ריימי מגיחים במהלכו רק לפרקים.
העלילה פשוטה עד כאב ועוסקת בלינדה לידל (רייצ'ל מקאדאמס), עובדת חרוצה ומתוסכלת בתאגיד גדול שנדחקת לשוליים בגלל המראה החיצוני הסתמי והלא נוצץ שלה, ובשל כישוריה החברתיים המעט מוגבלים. למרות שלינדה מצפה לקידום מוצדק בעבודה, הבוס החדש והמגעיל שלה, בראדלי (דילן אובריאן), מחליט לפסוח עליה ולקדם חבר מהקולג' שיש לו הרבה פחות ותק וכישרון ממנה.
אך לינדה אינה מוכנה לוותר. היא איכשהו מצליחה לשכנע את בראדלי לצרף אותה לנסיעת עבודה מצומצמת, שבמהלכה היא מתכננת להוכיח את ערכה לחברה. אלא שלרוע המזל, המטוס הפרטי שעליו נמצאת החבורה מתרסק באמצע האוקיינוס, ורק לינדה ובראדלי שורדים.
השניים נשטפים על חופיו של אי בודד ונאלצים להחזיק מעמד עד שיגיעו לחלץ אותם. אבל יש טוויסט: לינדה היא למעשה אשפית רצינית במחנאות שתמיד חלמה להשתתף בתוכנית הריאליטי "הישרדות". כלומר, בניגוד לבוס הדוחה שלה, שמוטל פצוע וחסר אונים על החול החם, היא יודעת לבנות מחסה, להדליק אש, ולהישאר בחיים.
השינוי הפתאומי והמיידי במאזן הכוחות בין לינדה לבראדלי אמנם מניב הנאות רבות, וכיף גדול לראות כיצד לינדה הדחויה והלא מוערכת נולדת מחדש והופכת לפתע לצד הדומיננטי והאכזרי במערכת היחסים. אך התסריט של דמיאן שאנון ומארק סוויפט מסתובב בטריטוריות סאטיריות שכבר מוכרות לנו מסרטים כמו "משולש העצבות", של רובן אוסטלנד, בין השאר, וריימי אינו לוחץ על דוושת הגז בתדירות שבה הייתם מצפים שהוא ילחץ עליה.
כתוצאה מכך, סצינות האי הבודד של "הצילו" מתנהלות ברובן בעצלתיים ומתקשות לצבור מומנטום, ולמרבה הצער, גם התפניות העלילתיות הנוספות, שצצות בשלבים מאוחרים יותר, לא באמת מטלטלות או מפתיעות במידה מספקת, ולא מצליחות לגרום לסרט להתרומם או להתעורר באופן משמעותי.
מה שמביא אותנו לרייצ'ל מקאדאמס, שלטעמי מהווה את האטרקציה המרכזית כאן. מקאדאמס היא שחקנית נפלאה, מגוונת ולא מוערכת דיו, שכבר הספיקה להוכיח את כשרונה בכל ז'אנר אפשרי כמעט (החל מ"היומן", המשך ב"ספוטלייט", וכלה ב"תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga"). ב"הצילו" היא שוב עושה משהו שטרם ראינו אותה עושה בעבר, ומגישה תצוגת משחק פרועה וכובשת שמפליאה למזג ולזגזג בין הדמות המעורערת שקאתי בייטס גילמה ב"מיזרי" לבין הכל-אדם שטום הנקס גילם ב"להתחיל מחדש". זו אולי לא מסוג ההופעות שזוכות בפרסים, אך לטעמי היא אינה נופלת מאף אחת מההופעות שמועמדות לאוסקר השנה.
ניכר שמקאדאמס נהנית מכל רגע משיתוף הפעולה שלה עם ריימי (שכידוע מתמחה ב"התעללות" בשחקנים שלו), והטירוף שהולך ומתגנב אל תוך מבטה של לינדה ככל שהיא מתאהבת במציאות החדשה שנכפתה עליה ועל המעסיק שלה שווה לבדו את מחיר הכרטיס.
יש ב"הצילו" לא מעט סצינות מוצלחות, ואפילו יש בו סצינה אחת – שבמהלכה לינדה פוגשת בחזיר בר עצבני – שאפשר לומר עליה שהיא מושלמת. אבל התחושה שנותרת בסופו של הסרט היא שהפוטנציאל לא מומש במלואו.
הבימוי של ריימי אמנם מענג ומלא בטחון. מקאדאמס אמנם נותנת את הנשמה. אובריאן אמנם מצליח להתמודד איתה בגבורה רבה ועושה עבודה יפה בתור השמוק הבלתי נסבל שאט-אט מתחיל לעורר בנו אמפתיה ורחמים. ובכל זאת, משהו חסר. אולי הציפיות שלי היו גבוהות מדי. אולי ריימי קצת חלוד אחרי כל כך הרבה שנות אבטלה. אולי המערכה השלישית של הסרט פשוט לא חזקה מספיק. אולי כל התשובות נכונות. כך או כך, רציתי ליהנות יותר.
"הצילו", ארה"ב 2026
ציון: 7
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו