"הגעתי מקיבוץ ניר עוז השרוף לשטיח האדום בוונציה"

"לפנות בוקר יוצאת דר בת ה־16 בחזרה אל ביתה שבקיבוץ, בחיפוש אחר כלבתה שאבדה במהלך טבח 7 באוקטובר" - כך מתחיל סרטו של דני רוזנברג "על כלבים ואנשים". ולאחר שעשה חיל בעולם (הבחירה הרשמית בפסטיבל ונציה במסגרת תחרות אוריזונטי, זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל הסרטים בחיפה 2025, הבחירה הרשמית בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בבוסאן שבדרום קוריאה, והבחירה הרשמית בפסטיבל מאר דל פלאטה בארגנטינה) - הוא יעלה הערב (חמישי) לאקרנים בארץ.

בסרט מככבים אורי אבינועם, נתן בהט ונורה ליפשיץ - וגם ימית אביטל, תושבת ניר עוז, שמופיעה בסרט בתפקיד עצמה ומספרת את הסיפור האמיתי שקרה לה ב־7 באוקטובר. בראיון ל"ישראל היום" היא מספרת על החיבור שבין הסרט לבין החיים עצמם.

"אני לא שחקנית. אני מניר עוז, וחודש אחרי 7 באוקטובר חברה שאלה אם אני יכולה להצטרף לסרט, לתת עדות ולדבר על הילדים בניר עוז, כי הייתי מורה. לא היו הרבה אנשים שהיו מוכנים לשתף פעולה. קיבוצניקים הם לא אנשים כל כך פתוחים לתקשורת, הם מעדיפים להישאר מאוד בתוך עצמם, בקהילה. אבל דני התקשר אלי, ושמעתי בקול שלו כמה הוא רגיש, מבין ונותן ביטחון.

"קבענו להיפגש בניר עוז ולצלם סצנה בבית הילדים בלי טקסט כתוב. הראיתי לו את גן הילדים שנשרף כולו. הוא ביקש ממני לארגן ציוד לאילת, לשם פינו את כולנו. אמרתי שאעשה את זה באופן אותנטי, ועל הדרך אקח לילדים באילת קוביות, בובות וספרים. הצטרפה השחקנית, אורי, והתחלנו לדבר. צילמנו את זה, עשינו כמה טייקים, והיה לי מאוד מוזר וקשה. זה היה בנובמבר. הכל היה שרוף, מסריח, מפויח ושומם, מקום מחולל שהיה פעם בית ילדותי. אני ממש זוכרת את הסחרחורות שהיו לי כשיצאתי".

מה הרגשת כשצפית בסרט?

"עברו כמה חודשים, שכחתי מזה לגמרי, ואז דני התקשר אלי ואמר לי שנוסעים עם הסרט לפסטיבל ונציה. הוא שלח לי את הסצנה שלי, וזה נראה לי מאוד אותנטי ומרגש. את הסרט ראיתי בפעם הראשונה בוונציה".

מקיבוץ מפויח לשטיח האדום - מעבר קיצוני.

"מאוד, וזה היה לא פשוט להתלבש שם יפה, להיות פתאום נסיכה, לצעוד על השטיח האדום כשבראד פיט וג'ורג' קלוני שם. זה היה מטורף, אבל כמישהי מניר עוז, אני הרגשתי שאני מייצגת קהילה שלמה. בעלי, שהיה באמת שורד, היה איתי שם, וזה היה מאוד עוצמתי. באותה תקופה עוד היו חטופים, וחששנו מהכל.

"היו גם רגשות אשם שאת מתלבשת ומתאפרת ודואגים לך למלון, ויש כאלה שנרקבים מתחת לאדמה, בין היתר חברים טובים - שגיא, בעלה של בת דודה שלי, והביבסים. היה לי קשה מאוד בהקרנה הזאת. זה סרט קשה. עד היום כשאני רואה אותו המראות הקשים והריחות צפים מחדש".

תופת מחוץ לבית

את עצמך לא היית בקיבוץ ב־7 באוקטובר.

"נסעתי עם שתי חברות טובות, אחת מהן גיסתי, למסיבה בתל אביב. נסענו בשישי, יום לפני שהכל קרה, והיה ממש כיף. הייתה אמורה להיות הופעה של ברונו מארס, אז כל העיר היתה מלאה הופעות של קאברים שלו. היינו במסיבה בבארבי עד 3:00 בלילה, ובבוקר התחילו התרעות של צבע אדום בטלפון שלי. הבנו שמשהו קורה, התחילו גם אזעקות בתל אביב והתחלנו להתארגן לחזור הביתה.

"בני, בעלי, הוא חבר בכיתת הכוננות בניר עוז. הוא הוקפץ, אבל גילה שהמפתח לכספת, שם היה הנשק שלו, נמצא אצלי. לא הבנו מיד את סדר הגודל של האירוע. הדלת של הממ"ד שלנו, שהיתה תקולה, לא ננעלה, וברגע מסוים נכנסו מחבלים אלינו הביתה, עשו סריקה וניסו לפתוח את הדלת, ובני התנגד מבפנים.

"הם דפקו על דלת הממ"ד, שברו את כל הבית, ניסו לשרוף בחוץ. האינטרנט נפל, אז גם לא היתה קליטה ולא הצלחתי לתקשר איתם, רק ידעתי שיש מחבלים בבית. קיבלתי הודעה מבני 'אני אוהב אותך' - וזהו, לא היתה קליטה יותר, ואני הייתי בטוחה שזהו, שהם מתים. רק בשעה 12:30 חזרה הקליטה, המחבלים עזבו, ובני שלח לי 'שרדנו'.

"בשלב מסוים הבן שלי התקשר ואמר שאבא יצא להציל ילדים ואנשים שנשרפים בממ"ד, שהם לבד, ושהוא שומע קולות בערבית. ביקשתי שיסגור את הדלת ויחזיק את הידית. בסופו של דבר המחבלים לא הגיעו אליהם שוב. בערב גילינו שאחיו של בני, גיל אביטל, נהרג בהגנה על המושבים ישע ומבטחים. בני הציל 30 משפחות מהבתים השרופים, ירה במחבל ויצא בחיים.

"ב־8 באוקטובר בשעה 17:00 הם יצאו מניר עוז לאילת, ואני מתל אביב, ונפגשתי עם המשפחה באילת. פגשתי את המשפחה ב־20:00 יום למחרת, בצומת לוטן. פינו אותנו למלון באילת, שם היינו שלושה חודשים, וכיום אנחנו בכרמי גת. מהקהילה הקטנה שלנו בניר עוז, שמנתה 400 איש, נרצחו או נחטפו 117 אנשים".