ציפיתם ל"מרים" עם נבחרת השחקנים הישראלים בנטפליקס? צר לנו לבשר לכם שאין בשביל מה

השחקנית הישראלית הצעירה נועה כהן ("האחיין שלי בנץ") נכנסת לנעליה הבתוליות של מריה הקדושה ב"מרים"– דרמה תנ"כית מפוהקת ומשמימה שלנטפליקס, שהייתה מאוד רוצה לגרום לסיפור על אמו של ישו להידמות לפריקוול של"חולית". בחלומות שלה אולי.

מלבד כהן תוכלו למצוא כאן גם את עידו טאקו ("החייל הנעלם") בתור יוסף, בעלה של מרים, ואת אורי פפר והילה וידור בתור הוריה. כל השחקנים הישראלים אמנם עושים את המוטל עליהם במקצועיות ובמיומנות. כהן מפגינה לא מעט כריזמה וביטחון בתפקיד הראשי, וטאקו נראה לפרקים כמו גרסה שובבית ומשודרגת של הכוכב המקסיקני גאל גרסיה ברנל.

אבל למרות שברור שכהן, טאקו וחבריהם הם הסיבה היחידה שהסרט הסתמי הזה צץ על הרדאר שלנו מלכתחילה, לאף אחד מהם אין שום סיכוי לגרום ל"מרים" להיות טוב יותר ממה שהוא.

מי שכן מצליח לעורר מעט עניין במתרחש, למרות שהוא פחות או יותר ישן בעמידה, הואאנתוני הופקינסהגדול, שגוזר כאן קופון בתפקיד אורח כמלך הורדוס, המושחת והמרושע. בניגוד ליתר השחקנים, שמקפידים לא לצאת מהקווים, הופעתו של הופקינס בן ה-87 מוגזמת, משעשעת ומגוחכת לחלוטין, ולמרות שהוא נמצא בהילוך שני לכל אורך הסרט, כל רגע שהוא אינו נמצא על המסך הוא רגע מבוזבז. למרבה הצער, יש יותר מדי רגעים כאלה.

הסיפור עצמו – שכמובן מבטיח להיות "הסיפור שטרם סופר", ללא שום כיסוי - מוגש לצופים בישירות, וללא שמץ של מורכבות, תחכום או ערך מוסף. אין כאן כל זכר למתח, לא תמצאו כאן מיליגרם של רגש או הומור, ואם אתם מצפים ללמוד משהו חדש (או ישן) על מרים, צר לי לאכזב אתכם, כי זה פשוט לא יקרה.

למעשה, בהגדרה שלו, "מרים" הוא מסוג הסרטים השטחיים וחסרי הדופק האלה שנוצרו כדי לרוץ ברקע, בשעה שאתם מרוקנים את המדיח או מקפלים כביסה. אף אחד לא יחשוב לשבץ אותו ברשימת סיכום השנה שלו. אף אחד לא יחוש צורך לצפות בו שוב. אם היו מקצרים אותו בחצי שעה, איש לא היה שם לב או מתלונן. אם תירדמו במהלכו, ותתעוררו בסופו, לא תרגישו שפספסתם משהו. להיפך.

מה שכן, בהחלט ניתן לומר שהטריק הזה של לגרום לנו לצפות בתכנים נוצרים באמצעות ליהוק של שחקנים ישראלים לתפקידים הראשיים מוכיח את עצמו. עובדה.

"מרים", ארה"ב 2024