"ביטלג'וס ביטלג'וס": אחד מסרטי ההמשך החולניים, המוצדקים והמוצלחים

אחרי כמה עשורים טובים של דשדוש, ואינספור סרטים חסרי נשמה, הבמאי הוותיקטים ברטוןסוף סוף חוזר לפורמה. לא רק ש"ביטלג'וס ביטלג'וס", סרט ההמשך המצופה והמורבידי שהוא יצר ללהיט הקלאסי והאהוב שלו מ-1988 הוא סרטו הטוב ביותר מזה שנים, הרי שזוהי גם היצירה הראשונה של ברטון מזה עידנים שבה ניתן לחוש חדווה ושמחת חיים. לשם שינוי, אשכרה נראה שברטוןרצהלעשות את הסרט הזה, ולא שהכריחו אותו.

אין בכך לומר שמדובר בסרט מושלם. רחוק מכך. הוא מבולגן ומפוזר ולא כל הרעיונות שלו גאוניים (בלשון המעטה). אך בהחלט מדובר בסיקוול מהנה, מבדר וסופר נוסטלגי שגדוש בטריקים כיפיים, בשטיקים מושקעים ובהסחות דעת מכל הסוגים והגדלים.

יותר מכך, ברטון גם מצליח לשחזר כאן את אותה רוח החמקמקה (והכה נדירה) שנישבה בסרטיו המוקדמים ובשוברי הקופות ה"אפלים" וה"מפחידים" לילדים שיצא למסכים בסוף שנות ה-80-תחילת שנות ה-90 (כמו "משפחת אדאמס" ו"גברים בשחור"). לא אשקר לכם, זה באמת נחמד מאוד.

מבחינה עלילתית, תמצאו כאן סלט אחד גדול, עם יותר מדי דמויות ויותר מדי דברים שקורים ביותר מדי מוקדים במקביל. אבל באופן חריג, הגודש דווקא מסייע לסרט לתפוס תאוצה ולהמריא, וזה ניכר בעיקר בחלקו האחרון, שמצליח לייצר שיא מוזיקלי חינני וסוחף (שכמובן מתכתב עם הסרט הראשון).

בגדול, הסיפור הוא כזה: לידיה (וינונה ריידר), שהייתה נערה גותית ומנוכרת בסרט הראשון, היא כעת אלמנה שמתקשרת עם רוחות בתוכנית טלוויזיה פופולרית שעוסקת בעל-טבעי, ואמא לנערה גותית ומנוכרת בשם אסטריד (ג'נה אורטגה).

לאחר שאביה של לידיה הולך לעולמו בנסיבות טרגיות/משעשעות (מטוסו מתרסק אל תוך הים וכריש אוכל את פלג גופו העליון), לידיה חוזרת לבית ילדותה (שאותו אנו מכירים היטב מהסרט הראשון) יחד עם בן זוגה הנודניק והבלתי נסבל (ג'סטין ת'רו, בהופעה פחות מוצלחת), שמתפקד גם כסוכן/מנהל שלה.

בשעה שמתקיימות ההכנות ללוויה של האב האכול, אסטריד פוגשת בנער חמוד שגר באזור, ובן זוגה הבלתי נסבל של לידיה מציע לה נישואים. משום מה, לידיה מסכימה.

בינתיים, בעולם המתים, כלתו הנקמנית ומוצצת הנשמות של ביטלג'וס השד, שמגולמת בידי מוניקה בלוצ'י (בת הזוג של ברטון), קמה לתחייה ומחפשת נקמה. מה שמשיב את חברנו הוותיק מייקל קיטון לתמונה. וכמו שאתם יודעים, הוא בעצם האטרקציה המרכזית.

באופן משמח וכלל לא מובן מאליו, כל רגע שבו קיטון נמצא על המסך הוא תענוג אמיתי, והאנרגיות הפסיכיות שלו מדבקות. כיצד ייתכן שהאיש הזה חגג יום הולדת 73 בשבוע שעבר? ממש לא ברור. כמו בסרט הראשון, גם בסיבוב הנוכחי, התסריט משתמש בביטלג'וס במנות קטנות, מדודות ומופרעות, אבל כל אחת מהמנות האלה היא ללקק (או אולי עדיף לומר לכרסם?) את האצבעות.

אין ספק שמבין כל סרטי ההמשך המאוחרים שנעשו לאחרונה ללהיטים משנות השמונים והתשעים, "ביטלג'וס, ביטלג'וס" הוא אחד המוצלחים, המוצדקים והחולניים. ברוך שובך, טים ברטון. התגעגענו.

"ביטלג'וס ביטלג'וס", ארה"ב 2024