ארבע שנים אחרי ששחרר את פיצ'ר הביכורים המצוין שלו, "הצלילה", התסריטאי־במאי יונה רוזנקיאר חוזר עם "הדרך לאילת" - דרמה קומית יפה, מפתיעה ומרגשת על קיבוצניק שיכור וזקן (שמואל וילוז'ני הנהדר, שזכה בפרס אופיר על הופעתו כאן) ובנו המדוכא והמנוכר (יואל רוזנקיאר, אחיו של הבמאי), שיוצאים למסע הזוי בן שבוע על טרקטור, מצפון הארץ לדרומה.
בדומה ל"הצלילה", גם הפעם מדובר בסרט אישי ומשפחתי מאוד שבו רוזנקיאר נוגע בנושאים הקרובים לליבו, ועוסק בפוסט־טראומה (במקרה זה, של האב). עם זאת, חשוב לו להדגיש שהדרך מתובלת בהמון הומור ורוח שטות. "אל תשכח לכתוב שהסרט גם מצחיק", הוא מבקש במהלך הראיון איתו. "אני לא רוצה שיחשבו שהכל רק דרמטי וכבד".
"הדרך לאילת", שקטף את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, מסמן קפיצת מדרגה רצינית לרוזנקיאר בן ה־42. התקציב גדול יותר, ההפקה מורכבת בהרבה, וכך גם קנה המידה והאמביציה.
"כשהתחלתי לעבוד על הסרט, לא חשבתי שזו תהיה בעיה", הוא אומר. "שני אנשים על טרקטור, כמה מסובך זה יכול להיות? איזו טעות! בסך הכל היו לנו 23 ימי צילום ומשהו כמו 50 לוקיישנים שונים. היינו צריכים לסחוב את הטרקטור המחורבן הזה לכל מקום. היינו כמו קרקס נודד שמתגלגל מקיבוץ יחיעם לאילת. הגעתי לקצה גבול היכולת שלי, אבל הצוות היה אדיר. זו היתה הרפתקה מטורפת".
מעבר לאתגרים ההפקתיים, אני מניח שגם החומרים שבהם הסרט עוסק לא היו פשוטים לך ולאחיך.
"כן, לגמרי. חשבנו שאנחנו עושים הומאז' לאבא שלנו שנפטר ב־2012. מעין מכתב אהבה. שילבתי בתסריט כל מיני פרטים מהביוגרפיה שלו והפכתי אותו לדמות מיתית כזאת, גדולה מהחיים. אבל וילוז'ני ממש דומה פיזית לאבא שלי, וראיתי שזה מאוד קשה ליואל. לא הבאתי את זה בחשבון כשכתבתי את התסריט. בסוף הצילומים הוא אמר לי שזה היה כמו להיפרד שוב מאבא. אני עושה סרטים מאוד אישיים. הקולנוע עוזר לי להתמודד עם דברים, אבל ברגע שזה אישי אתה חשוף יותר לכאפות שאתה מקבל".
הליהוק של וילוז'ני הוא ללא ספק הברקה. איך היה לעבוד איתו?
"קסם. בית ספר לקולנוע. הוא הביא איתו המון שמחת חיים והומור מטורף, והוא היה כל כך נחמד ואדיב. הוא לקח את התפקיד וטרף אותו. קיבלתי מתנה. אדם נדיב וצנוע שאמר לי: 'בוא תביים אותי כמה שאתה רוצה, עד הסוף'. החלום שלי היה שהוא יקבל את ההכרה שמגיעה לו בתור שחקן ראשי, וזה באמת קרה עם הזכייה בפרס אופיר".
בכל הנוגע להשראה, רוזנקיאר מציין את סרטי המסע של וים ונדרס ("פריז, טקסס", למשל) וגם את "סיפור פשוט" של דיוויד לינץ', כמובן, שבו גבר זקן וחביב גומא 400 ק"מ על גבי מכסחת דשא כדי לבקר את אחיו שעימו לא היה בקשר במשך שנים.
"סרטי מסע הם אחד הז'אנרים הקולנועיים האהובים עלי", הוא מספר. "קטונתי מלהיות מושווה לדיוויד לינץ', אבל ברור ש'סיפור פשוט' עבר לי בראש בזמן הכתיבה. בתוך כך, לינץ' מחפש אחר ה'גוד אולד אמריקנה', אחר היופי וטוב הלב. אני רציתי לעשות סרט שעובר דרך הפריפריה, דרך החצר האחורית הנשכחת שלנו. להתחיל באיזה סטריאוטיפ גזעני שחוק, ואז למצוא את האנושיות ואת הספציפיות של הדמויות. את התקווה. את החלומות. עם כל הביקורת, יש בסרט הרבה אהבת אדם והרבה אהבה למקום הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו