הרבה אנשים אהבו קולנוע בארץ, אבל לא כמו אורי קליין ז"ל. בסוף שנות ה-50 ובתחילת ה-60 ייסדו הבמאים והמבקרים של הגל החדש בצרפת את דת הקולנוע, או שמא כנסיית הקולנוע. זה הקולנוע וזו תורתו שספג אורי קליין. בתי קולנוע כמקדשים של דת אמנותית מודרנית, חדשה. והשליח המבשר המובהק של הדת החדשה בארץ הקודש היה אורי קליין. לא ג'אד ולא ג'אדק, אלא אורי קליין, חרף כל הטעויות שעשה פה ושם במשך 50 שנה בהערכת סרטים מסוימים ומפעלים קולנועיים של יוצרים.
אני נפגשתי איתו לראשונה בחורף 1974-5. צומת פנקס בתל אביב. הפלאפל הזכור בפינה. אין מגדלי אקירוב, יש כיתה דלוחה בתיכון חדש. קליין העביר קורס לחובבי קולנוע, עוד הייתי במדים. שם הוא הפגיש אותנו לראשונה עם סרט של ז'אן פייר מלוויל, "ליאון מורן, כומר"; שם דיבר על טריפו, ומישהו הקרין את "ירו בפסנתרן" - פגישה עם במאי וסרט שלא כל כך קל למכור כאמנות; "הפגיעה בול" של ג'ון בורמן, ועוד כמה סרטים. קליין העביר את אהבת הקולנוע, את קדושת הסרט האיכותי. קשה אולי להעביר את החוויה לקהל הצעיר של היום. הקולנוע עצמו כפי שהוקרן בגלגלי ה-16 מ"מ בכיתה או בסינמטק בבית מפעל הפיס - איך לומר - לא נראה טוב. רק כעבור שנתיים-שלוש, בארה"ב, ראיתי שוב את יצירות המופת שאורי קליין סימן ויכולתי לקלוט את היופי המיוחד שלהן. ושוב, "ירו בפסנתרן".
לאורי קליין היה קול כתיבתי ייחודי משלו, ממש כמו קולו הרדיופוני שנשמע מדי פעם ברדיו או בטלפון. הייחודיות שלו הרימה אותו לפחות קומה אחת מעל לשאר מבקרי הקולנוע בארץ. אי אפשר להסביר את זה בלי לבקר את המבקרים. בתוכם יש כותבי קולנוע מקצועיים ברמה גבוהה. אבל האם שתינו בצמא את טוריהם? קשה להגיד. גם בפעם האלף כשכתב על "ז'יל וז'ים" לאחרונה בסקירת סרטי ה-VOD במוסף "גלריה" של "הארץ", חזרת לנשום את אוויר הפסגות של היצירה הנפלאה הזאת של טריפו. קשה לי לדרג איזה שם התגלגל בפיו יפה יותר - טריפו? גודאר? אולי שברררוול? כל אלה פיסות היסטוריה קולנועיות שהרכיבו את אישיותו הכותבת של קליין.
טורו האחרון היה על "אדי קינג" של גידי דר. הוא אמר בצדק שהקהל לא התלהב ושגם המבקרים לא התלהבו, ועוד הוסיף, "בלשון המעטה". חוץ ממבקר אחד. וזה הייתי אני, שמאוד התלהבתי מאדי קינג, לא בלשון המעטה. בשלב מסוים של הכתיבה הקולנועית שלי היה נדמה לי ש"פסיכו" הוא סרט אימים שבו היצ'קוק שחרר את אימת השואה, שכנראה העסיקה אותו מאז ערך חומרי גלם מצולמים ממחנות המוות, ברגן בלזן למשל. הרמתי טלפון לאורי קליין וניסיתי עליו את המחשבה הזאת, והוא לא נפנף אותי. הוא הזכיר לי שבאחד מסרטי סוף שנות ה-40 של היצ'קוק צולמו סצנות במשהו דמוי מחנה ריכוז, אבל באוסטרליה של המאה ה-19 או ה-18. מוות שבא לפתע במקלחות הוא לא דימוי שבא משום מקום.
דובר על אהבתו הגדולה לקולנוע הישראלי, שמקורה בתקופה שבה כל סרט ישראלי חדש היה אירוע. קליין יזכר בין הדמויות הגדולות שבראו את תרבות הקולנוע הישראלי והלכו לעולמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו