הסופרת האוסטרלית האהובה, ליאן מוריארטי, אוהבת לספר שהיא כתבה את הרומן הראשון שלה מתוך "קנאה טהורה". אחותה ג'קלין פרסמה רומן ראשון לנוער ואחריו עוד ספרים רבים, והחלה זוכה בפרסים. "כשהיינו קטנות", היא מספרת בראיון, "שתינו רצינו להיות סופרות, אז אבא שלנו היה מזמין מאיתנו סיפורים קצרים על כל מיני נושאים, ומשלם לנו עליהם.
"נהניתי מאוד לכתוב, אבל הביקורת העצמית שלי היתה תמיד מאוד חמורה, ולכן חששתי לכתוב ובחרתי מקצוע אחר - הפכתי לפרסומאית. כשג'קלין הודיעה לי שהרומן הראשון שלה התקבל לפרסום, קינאתי נורא, אז כתבתי. ג'קי חמודה מאוד וטוענת שהייתי עושה את זה גם בלעדיה, אבל אני לגמרי לא בטוחה. אני חושבת שהייתי צריכה לראות שאנשים אמיתיים מסוגלים לכתוב ספרים".
עד אז לא כתבת כלום?
״בילדוּת כתבתי סיפורי הרפתקאות. עדיין יש לי כרך סיפורים בשם 'סוד אי המתים', ואפשר לראות בו השפעה חזקה מאוד של איניד בלייטון. כתבתי אז בשמחה ובאותה טבעיות שבה רכבתי על אופניים, כי זה היה דבר שאהבתי מאוד לעשות. כשהתבגרתי כבר לא העזתי, והדבר היחיד שהשלמתי היה ספר סיפורים ליום ההולדת העשירי של אחותי הקטנה... גם בפרסומות שכתבתי הכנסתי תמיד דרמה שלא היתה ממש נחוצה, גירושים או משהו, שיהיה סיפור".
"אני לא ממושמעת"
ההמשך ידוע. אחרי התחלה צנועה יחסית - ארבעה רומנים שצברו להם קהל קוראים נאמן במולדתה, אוסטרליה - מוריארטי החלה להתגנב אט־אט לטבלאות רבי־המכר האמריקניות, ולבסוף גם הגיעה לצמרת כשהרומן שלה "שקרים קטנים גדולים" (ראה אור בעברית ב־2016, כנרת זמורה דביר, בתרגומה של אביגיל בורשטיין) הגיע למקום הראשון בטבלת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס". "כל זה לפני שניקול קידמן קראה אותו והתלהבה, ולפני ש'האנשים היפים' גילו אותי", היא מדגישה. הרצון שלה להדגיש זאת אינו מקרי, כי אחרי שקידמן קראה, התקשרה וביקשה להיפגש בדחיפות כדי לרכוש את הזכויות להפקת סדרת טלוויזיה על פי הספר, שום דבר כבר לא נשאר כשהיה וספריה נמכרו בעשרות מיליוני עותקים.
מוריארטי, שבימים אלה רומן רב־מכר נוסף שלה, "תשעה זרים מושלמים", בתרגום לעברית רואה אור (אף הוא בתרגומה של אביגיל בורשטיין, כנרת זמורה דביר) - וגם הוא כבר הפך לסדרת טלוויזיה מצליחה בכיכובה של ניקול קידמן - גדלה ועדיין חיה בקצה השני של העולם, רחוק מאוד מכל הזוהר ההוליוודי, פרסי האמי, השטיחים האדומים והבזקי המצלמות המלווים אותה מאז הזינוק הפראי שביצעה הקריירה הספרותית שלה.
דמות בשביל ניקול
היא נולדה בסידני שבאוסטרליה, במשפחה בת שישה ילדים, והיא מתגוררת שם כיום עם בעלה (שעד לפני שנים ספורות היה חקלאי) ושני ילדיה. היא בת 55 והיא עדיין עובדת קשה, כלומר מקדישה שעות ביום לכתיבה ומפיקה רומן חדש מדי שנתיים או פחות. "אני לא ממושמעת", היא מודה. "לכן אני שמה על שולחן הכתיבה שעון חול, הופכת אותו ומכריחה את עצמי לכתוב לפחות חצי שעה ברציפות לפני שאני מעיזה לקחת הפסקה".
היא כתבה כבר תשעה רומנים, והסיבה המרכזית להצלחתה היא האופן שבו היא טווה סיפור רב־שכבות, עתיר בדמויות ובשנינה, ומכניסה אליו אלמנטים של מותחן אפל. רבים מנסים להגדיר את סוג הכתיבה שלה - משהו בין רומן רומנטי "צ'יק ליט", אך עמוק ומורכב יותר. לאורך השנים, מוריארטי חומקת מהגדרות ושומרת על יציבות באהדה אליה, וההגדרה "ספרות נשים" לא מעליבה אותה.
הרומן הראשון שלה, "שלוש משאלות", ראה אור ב־2004. ההצלחה שלה היתה מתונה למדי, עד שכאמור ניקול קידמן בחרה לעבד את ספרה "שקרים קטנים גדולים" לטלוויזיה. הדרמה האפלה, המתרחשת בעיירת חוף יפהפייה, בין משפחות בורגניות שכל אחת מהן מסתירה סודות ולא מעט אלימות - זכתה להצלחה גדולה על המסך הקטן, "וכן, אני חייבת להודות שזה גרם לי אושר גדול", אומרת מוריארטי.
אך הסחרחורת שחשה כשקידמן התקשרה ואמרה שהיא רוצה לעשות מ"שקרים" שלה סדרת טלוויזיה חלפה די מהר. "היה לי טוב עם העובדה שאני יכולה להתפרנס מכתיבה ושיש לי מקום טוב באמצע", היא מוסיפה. הקשר עם קידמן הפך במהרה לחברי, "אולי גם בגלל העובדה ששתינו אוסטרליות ובאותו הגיל", היא מספרת.
היא ויתרה מראש על האפשרות לעבד את הסיפור לתסריט בעצמה, "אני קונטרול־פריקית", היא אומרת, "ואני אוהבת את תחושת השליטה בזמן כתיבת רומן, אבל כתיבת תסריט זאת אמנות שונה לגמרי, וממש לא התחשק לי לא לישון בלילה בגלל עניינים כמו זוויות צילום, תלבושות ותאורה". היא כן כתבה את ההמשך, שממנו הופקה העונה השנייה, ולא התביישה לבקש לשם כך - וגם לקבל - את מריל סטריפ.
את מרוצה מהתוצאות?
"צפיתי בשתי הסדרות כצופה, כאילו אני לא קשורה לעניין, ונהניתי מאוד".
ב"תשעה זרים מושלמים" כבר היה לה ברור שהיא רוצה לכתוב דמות שקידמן תוכל לשחק, אבל בטיוטות הראשונות הדמות הראשית היתה "תפוסה" על ידי גבר בשם גרגורי. בעודה מתחבטת "הסכמתי להשתתף במכירה פומבית לצדקה, שבה מישהי קנתה את הזכות לקרוא לדמות בספר על שמה", מספרת מוריארטי. "קראו לה מאשה דמיטריצ'נקו, ואני חשבתי לעצמי: הנה, ניקול, זאת הדמות בשבילך". וכך נולדה דמות הרוסייה הצנומה, הגבוהה, הנוירוטית וכבדת המבטא שמנהלת אתר ספא ביזארי, "בית הרוגע".
"בהתחלה הדמות הזו היתה ממש קריקטורה, וידעתי שאני חייבת לשפץ אותה", משתפת מוריארטי בתהליך הכתיבה. "למזלי, פגשתי חברה של חברה שהגיעה מרוסיה, והיא נתנה לי הרבה סיפורים משלה שיכולתי להשתמש בהם כדי לבנות דמות אמינה יותר".
היא מספרת שבספר שהיא כותבת בימים אלה, ועליו היא עדיין לא מוכנה להרחיב את הדיבור, יש שלוש דמויות שקיבלו את שמן במכירה פומבית שכזו. "זה נהדר, מאוד קשה להמציא שמות לדמויות בספר, ואני שמחה לקבל שמות מוכנים מראש", היא אומרת.
מפתיע שעדיין לא השתמשת בשם שלך, מוריארטי, המפורסם כל כך מספרי שרלוק הולמס.
"הוא נבל קלאסי, אז אני מעדיפה שלא. מספיק גרוע שאנשים חושבים שהדמות של פרנסס מ'זרים' היא אני, כי היא בגילי והיא סופרת שסובלת ממחסום כתיבה".
"בית הרוגע", שבו מתרחש הסיפור, הוא אתר מפנק ויקר להפליא. מוריארטי אומרת שבמשך שנים היא התבדחה ואמרה שלספר הבא היא תמצא אתר נופש יוקרתי כדי שהתחקיר יחייב אותה לדגום עשרות מקומות כאלה, אבל בסופו של דבר היא נפשה במקום אחד והתיישבה לכתוב. הזרים שמתכנסים בספא עוברים טיפולים שישנו את חייהם - ובכלל זה צריכת מינונים קטנים של סמים (micro-dosing) שמובילים להזיות, ואט־אט נחשפים סיפוריהם האישיים, שחלקם טרגיים מאוד, אך כמיטב המסורת אצל מוריארטי, הספר מתאפיין בהומור רב.
"באופן טבעי יש בכתיבה שלי הומור", אומרת מוריארטי, "ולפעמים אני מנסה לרסן את עצמי, כי יש קוראים שבעיניהם זה מוגזם. יש לי גם קוראים שמתעצבנים מזה שבכל ספר שלי יש המון דמויות, ואומרים לי שהם מכינים פתק עם השמות כדי שיוכלו לעקוב. בכל פעם שאני מתחילה רומן אני מבטיחה לעצמי שהפעם אני אתמקד בנקודת מבט של דמות אחת, אבל זה לא מצליח לי.
"הנה, עכשיו אני כותבת על נערה, וברגע שהענקתי לה אם חורגת, קפצתי לתוך הראש שלה והתחלתי לכתוב גם משם. יותר קל לי לכתוב מנקודות מבט רבות, וכמובן בכל אחת מהן יש חלקים ממני. זאת הדרך שלי להניע את העלילה".
