מייק עומר פיצח את השיטה. בלי שנדע, מתחת לרדאר הישראלי הרגיש למצליחנים, עומר הפך לאחד הסופרים הישראלים הנמכרים בעולם. הוא התחיל באמזון, בספרים שהוציא בהוצאה עצמית, ומכר עד היום יותר מ־3.5 מיליון עותקים של 30 ספריו.
"רציתי להתחיל להתפרנס ממשהו שאינו תכנות", הוא סיפר לי בשיחת זום שנערכה בביתו שבקורק, אירלנד. "אני כותב יחסית מהר, תכננתי לכתוב הרבה, והאמנתי שאוכל להפוך לסופר ולמכור מספיק כדי שזו תהיה העבודה שלי".
"האירים תמיד שואלים מאיפה אתה. כל מה שהם שומעים על ישראל זה דברים לא טובים, ואז, כשאני עונה שאני מישראל, אני רואה שהם נתקעים. זה לא קורה לאירים כמעט אף פעם, להיתקע בלי מילים. הרי יש להם שטף מילולי בלתי פוסק"
הימים אז היו ימי "תור הזהב" של ההוצאה העצמית לאור, ואמזון הגיעה שוב ושוב לכותרות כממליכת המלכים הספרותיים החדשה. "נדלקתי. התחלתי לקרוא על העולם הזה, על הפרסום העצמי בעולם הדיגיטלי, ובשנת 2015 כתבתי ספר בשם 'Sleepless' (נדודי שינה). אבל הוא היה כישלון קולוסאלי. גם ספר ההמשך לא הצליח. ואז עשיתי תפנית והתחלתי לכתוב ספרי מתח. הבנתי שאולי בז'אנר הזה אוכל להצליח יותר".
התפנית הזו התבררה כמשתלמת במיוחד. "סדרת המתח הראשונה שלי מכרה מספיק כדי שאוכל להתפטר מהעבודה ולהתמסר לכתיבה. בדיעבד התברר שזה היה הימור גדול, כי הכסף התחיל לאזול מחשבון הבנק שלי. היום זה הרבה יותר קשה, אבל בימים ההם עוד אפשר היה להתנסות וללמוד תוך כדי תנועה".
ניסוי וטעייה
בימים אלה יצא לאור המותחן השני שלו בעברית, "מאחורייך" (הוצאת כנרת זמורה דביר): מותחן פסיכולוגי אמריקני המתנהל בין שיקגו לג'ורג'יה, שייחודו טמון בעיקר בזהותו המעניינת של מחברו.
עומר (47) נולד בירושלים, וכשהיה בכיתה ב' משפחתו עברה לבוסטון בעקבות עבודתו של אביו. משם הוא חזר עם משפחתו להוד השרון, שבה התגורר עד סיום שירותו הצבאי. בהמשך הפך למתכנת, וכבר בגיל 16 הוציא את ספרו הראשון, פנטזיה קומית ששמה "הגאוגרפיה של סוף העולם" (הוצאת אופוס).
בשנות ה־30 לחייו הוא התחיל לחפש את עצמו. החלום הישן להתפרנס מכתיבה צץ שוב, והוא ביקש לכתוב ספר שתהיה לו אטרקטיביות גבוהה לקהל האמריקני. את "Sleepless", ספר אימה לנוער, הוא כתב בעברית ותרגם בעצמו.
"בתקופה שבה נכנסתי לעולם הזה, היתה עלייה מאוד גדולה במספר האנשים שקנו קינדל, מה שאומר שכל הזמן התווספו עוד ועוד קוראים חדשים, ובקצב גבוה", הוא מספר. "מצד שני, לא היו המון סופרים שנתנו מענה לביקוש, והוצאות הספרים המסורתיות מכרו ספרים דיגיטליים במחיר מאוד גבוה. אז היתה לי הזדמנות טובה להיכנס לשוק של אמזון, ללמוד את התחום הזה, שעוד היה בוסרי, ולמצב את עצמי כסופר מצליח".
איך עשית את זה?
"עם קצת מזל, אבל בעיקר בדרך של ניסוי וטעייה. הייתי מתעורר בחמש בבוקר, כותב כמה שעות, עובד במקביל בשתי עבודות נוספות, ושובר את הראש, כולל בהתייעצות עם כותבים עצמאיים אחרים בעולם, איך מצליחים לשווק ולמכור ספרים באמזון. היו שנתיים כאלה, עד שב־2018 הוצאתי את 'A Killer's Mind' ('מוח של רוצח'), שהיה הצלחה מטאורית, מעל לכל הציפיות. הספר הזה הגיע למקום השני במכירות של קינדל באותה שנה. למעשה, אם לא 'סיפורה של שפחה' הייתי במקום הראשון באמזון. מאותה נקודה באמת יכולתי להמשיך בצורה רגועה".
מה צריך כדי להצליח שם?
"הדבר הבסיסי ביותר הוא לדעת לכתוב טוב. היום יש המון סופרים באמזון, אבל מספר הקוראים התייצב והוא נמצא במישור. הצמיחה כבר לא קיימת, בוודאי לא כפי שהיה בעבר. המצטרפים החדשים לאמזון באים עם מומחיות מאוד גבוהה ברשתות החברתיות, יש להם תקציב פרסום גדול והם עובדים עם מערך משפיענים משמעותי. סופר חדש שאין לו המשאבים האלה - יהיה לו מאוד קשה. בעולם הפנטזיה הרומנטית זה ממש בלתי אפשרי לשרוד אם אתה לא מצליח בבוקטוק, אבל בז'אנרים של מתח ומסתורין זה עדיין לא תנאי הכרחי".
מאז "מוח של רוצח", עומר כבר אינו מו"ל עצמאי. הספרים שלו יוצאים בהוצאת־בת של אמזון, תומס אנד מרסר, שמוכרת רק דרך הפלטפורמות של חברת האם אמזון, של קינדל ושל אודיבל, אפליקציית הספרים הקוליים.
אלא שלאחרונה התחיל לבעור בו הצורך להוציא ספרים גם בעולם המו"לות המסורתי. "מציק לי שהשם שלי מוכר רק לקוראי אמזון, לכן בספטמבר ייצא לאור ספר שכתבתי עם שותפה בהוצאת סיימון אנד שוסטר. אני בהחלט לוטש עיניים לעולם המסורתי".
יש הבדל מהותי בין הוצאה של אמזון להוצאת ספרים מסורתית?
"מכיוון שאמזון מוכרת רק באמזון וההוצאות המסורתיות מוכרות בעיקר בחנויות הספרים - שיטות השיווק שלהן שונות לגמרי. אמזון שמה הרבה כסף על פרסומות שמטרתן להביא אותך לדף של הספר באתר של אמזון. הוצאה מסורתית תרצה לגרום לקוראים ללכת לחנות כדי לקנות את הספר, ואם הם כבר בחנות - להרים דווקא את הספר שלך ולקנות אותו. זה מחייב את הסופרים ליצור נוכחות מסוג אחר, לעבוד הרבה עם משפיענים, עם מי שפועלים בבוקטוק. צריך לייצר באזז שיקדים את המכירה, שיביא להזמנות מוקדמות של הספר - דבר שיכול לשכנע את וולמארט או את טארגט להזמין יותר ספרים ולשים אותם על המדפים. ויש גם היבטים טכניים לכל זה".
כמו?
"מבחינת מילים, אורך ועלילה, ספר באמזון וספר בחנות ספרים הם אותו ספר. אבל יש הבדלים בתפיסת הספר כמוצר דקורטיבי. באמזון, הרוב המוחלט של הספרים הם דיגיטליים, ולכן הם פחות מהוקצעים כמוצר. ספר מסורתי הוא מוצר תלת־ממדי. משקיעים יותר בכריכה שלו, משקיעים הרבה בעימוד שלו. איכות ההדפסה והנייר יותר טובה. באמזון אין את כל זה. לא משקיעים בעיצוב הדף, כי הדף הוא קינדל".
"המטרה שלי היא לכתוב 1,800 מילים ביום. לפעמים זה לוקח שעתיים וחצי, לפעמים אני עוד שובר את הראש מול המסך בשש בערב. אם אני לא עומד בזה, אני מכריח את עצמי לכתוב פרק נוסף. ככה, חמישה ימים בשבוע. אני לא מחכה להשראה"
וגם הנוסחה, על פי עומר, בהחלט קיימת: "צריך להתחיל מהר וחזק, לשמור על קצב. גם לתאר איך מישהו נראה זה חשוב, כי ההופעה והחזות הן ההמשך והביטוי של האופי והאישיות. בספרים האלה צריך לפחות שלוש תפניות בעלילה, ומסלול של רמזים שיוביל את ההתקדמות".
היה ספר שהפתיע אותך?
"הספר האחרון שהוצאתי באמזון, 'In the Killer's Sight' קיבל ביקורות מעולות, שמעולם לא קיבלתי לפני כן. לא כי הספר יותר טוב משאר הספרים, אלא כי יש בו כלבים. הם חמודים ויש להם תפקיד מפתח בעלילה. הכלבים מכונים K9, כך קוראים לכלבי משטרה בניו יורק, והספר הוא עליהם ועל המפעילים שלהם. אגב, הביקורות הטובות לא בהכרח מביאות למכירות גבוהות. זה עולם מורכב ומבלבל לפעמים".
כי יכול להיות שיש שימוש בבוטים או במניפולציות אחרות על הביקורות?
"לא, ממש לא. אין פייק כמו בוטים או שימוש במניפולציות על הביקורות, כי אם תופסים אותך זה הסוף שלך. היום מבטלים אותך אפילו אם אתה נושם לא נכון, אז בטח על משהו כזה. אני גם לא טוב במדיה חברתית, ואני לא פועל במרחב הזה. בכל פעם אני מנסה מחדש, סובל מאוד ואז מפסיק. כל פוסט וכל הערה ממש גרמו לי לתעוקה. כשהתחלתי לפרסם ספרים עבדתי המון עם פרסום ממומן, אבל לשמחתי אני לא עוסק בזה היום. תומס אנד מרסר עושים את העבודה הרבה יותר טוב ממה שאני יכול, ויש להם עוצמה רבה".
מחשבות על בינה
עומר, שעד היום כתב 30 ספרים, כאמור, מדבר על קצב כתיבה שזר לי. "בתשע וחצי בבוקר אני מתחיל לכתוב ומשתדל להיות ממוקד ככל האפשר. המטרה שלי היא לכתוב 1,800 מילים ביום. זה אורכו הממוצע של פרק בספרים שלי. לפעמים זה לוקח שעתיים וחצי, לפעמים אני עוד שובר את הראש מול המסך בשש בערב. אם אני לא עומד על ממוצע שבועי של 1,800 מילים ליום - אני מכריח את עצמי לכתוב פרק נוסף. ככה, חמישה ימים בשבוע, כל שבוע. אני לא מחכה להשראה. לכן יש ימים שמתארכים. אני כותב עוד משפט ועוד משפט, ואומר לעצמי: לא יכול להיות שעברה עוד שעה וכתבתי רק 150 מילים.
"אני כותב ספר בכל שבעה חודשים. מבחינתי זה קצב טוב. יש סופרים שכותבים מהר יותר. מבחינתי, לא נכון להאריך את משך הכתיבה. במקרה כזה אתה נכנס לתוך הראש של עצמך, מתחיל לפקפק במה שאתה כותב ומתקן את עצמך כל הזמן".
הקצב הזה נדרש, בטח בעולם הדיגיטלי של אמזון, שבו להישאר במודעות עם ספרים חדשים הוא חלק מדרישת התפקיד של הסופר. ואולי זו גם הסיבה לכך שחנויות הספרים הפיזיות לא מוכרות את ספרי תומס אנד מרסר, הוצאת הספרים שמוציאה את עומר. "הן רואות באמזון את המפלצת שרוצה לטרוף אותן", עומר מספר. "אבל הספרים המתורגמים שלי נמכרים ברחבי העולם בחלוקה יותר מאוזנת. כמעט חצי מההכנסות שלי מגיעות משוק הספרים הרוסי, למשל. אפילו עשו שם סדרת טלוויזיה המבוססת על ספריי".
איך אתה מסביר את זה?
"אחת הגיבורות שלי היא זואי, ויש בה משהו מאוד לא אמריקני. היא קצת על הרצף, אין לה כוח לנימוסים, היא די ברוטאלית, ורוסים, כמו ישראלים, הם מאוד ישירים. לכן הם מאוד התחברו לדמות. זואי מתקשה להתחבר לאמריקנים שסביבה, וגם זה כנראה מדבר אל הקהל הרוסי".
ובבינה מלאכותית אתה משתמש?
"ניסיתי להשתמש ב־AI לצורכי תחקיר. לפעמים הוא נותן תשובות מאוד מהירות, שאחר כך צריך לאמת אותן, כמובן. אבל תחקיר באמצעות בינה מלאכותית לא מגיע לפיקנטריה ולניואנסים שהופכים את הספר למיוחד. כשכתבתי ספר על רוצח שחונט את קורבנותיו, הגעתי לפרטים מרתקים רק בזכות תחקיר קלאסי. היום אין לי צ'אט GPT, אין לי כלום. הרעיון לכתוב באמצעות בינה מלאכותית מאוד דוחה ומגעיל אותי. לצרוך משהו שנכתב על ידי מכונה זה נצלני. וקיים, כמובן, ההיבט הפלילי: בסוף לקחו מאיתנו ללא רשות את הספרים שלנו והאכילו בהם את המכונה. גנבו את אחד הספרים שלי, ומתישהו אני אמור לקבל מאנת'רופיק 3,000 דולר".
עומר מתייחס לתביעה הייצוגית שהוגשה נגד חברת אנת'רופיק, שמפעילה בין השאר את מודל הבינה המלאכותית קלוד, אחרי שהתברר שזו הורידה מיליוני ספרים מאתרים פיראטיים לצורך אימון המודל שלה. בית המשפט בארה"ב קבע שהשימוש בספרים יכול להיחשב לשימוש הוגן, אבל דרך השגת הספרים לא. באוגוסט אשתקד נחתם הסכם עקרונות בין הצדדים, שבמסגרתו אנת'רופיק ישלמו לבעלי הזכויות 1.5 מיליארד דולר, ובחודש שעבר בית המשפט נתן לו תוקף רשמי.
"היו פעמים שנעזרתי בצ'אט לתחקיר", עומר מספר, "והוא, מתוך כוונה טובה, הציע לי טקסטים שאני יכול להשתמש בהם. הוא כבר כתב במקומי. זו תחושה מטונפת, ממש הרגשתי חלחלה פיזית. אני אוהב לכתוב, ואני לא רוצה שמכונה תעשה זאת במקומי. אם בגיל 16 היה לי AI, אולי הייתי מבקש ממנו לכתוב במקומי סיפור על סמך הרעיון שהיה לי. אם זה היה קורה, היום לא הייתי סופר. אני מאוד מוטרד ממה שזה אומר על בני ה־16 של היום. אמרתי לילדים בכיתה של הבת שלי: אתם לא חייבים לכתוב, תכתבו רק אם אתם רוצים להיות סופרים. אבל אם אתם רוצים - תעבדו קשה ותעשו את זה בעצמכם. אל תיתנו לבינה המלאכותית להרוס לכם".
אתה מרגיש את הכניסה של המערכות הללו לעולם הספרים?
"כן, ומי שכותב היום באמצעות בינה מלאכותית כבר לוקח לנו חלק משמעותי מההכנסות. אבל אני מאמין שזה יתייצב. הרבה אנשים רוצים לקרוא ספרים שנכתבו על ידי בני אדם, כמותם, ולא על ידי מכונות. הבן שלי, בן 18, יותר טהרן ממני - והוא לא לבד. יש הרבה צעירים שלא רוצים שבינה מלאכותית תחשוב במקומם. אז אני לא יודע אם הדור הבא אבוד, אבל אני מאוד מקווה שלא".
חיפה האירית
ביולי 2023, רגע לפני טבח 7 באוקטובר, עומר עבר עם משפחתו לאירלנד. "רצינו להתנסות בחיים בארץ אירופית דוברת אנגלית", הוא מספר. "אחרי שבריטניה פרשה מהאיחוד - נשארה אירלנד. הבחירה הטבעית היתה דבלין, אבל הגענו לקורק, כי מישהי בקבוצת ישראלים באירלנד אמרה שזו 'חיפה של אירלנד'. גרנו כמה שנים בחיפה ומאוד אהבנו אותה, ובאמת, קורק מוצאת חן בעינינו יותר מדבלין".
בשנים האחרונות אירלנד הפכה לאחד הקולות הבולטים בעולם נגד ישראל.
"זה נכון, אבל יש פער גדול בין האדם האירי לבין הפוליטיקה האירית. האירים לא לוקחים מאוד ברצינות את הפוליטיקאים שלהם ואת מה שנכתב בעיתונים. בניגוד לרוב מדינות אירופה, באירלנד לא היו אירועים אלימים משמעותיים כלפי יהודים וישראלים. באירלנד יש דגש חזק מאוד על קבלת אנשים זרים ושונים, ואני והילדים שלי לא נתקלנו בקיצוניות הזו. אבל אירים לא אומרים שום דבר באופן ישיר, הם מדברים בעקיפין, וההבנה שלי את התרבות האירית עדיין לא מספיק טובה כדי להבין את מה שהם לא אומרים באופן מפורש.
"הם תמיד שואלים מאיפה אתה, וכשאני עונה שאני מישראל אני רואה שלשנייה אחת הם נתקעים. אם הייתי אומר להם שאני מאיטליה - הם מייד היו אומרים משהו כמו 'איך אני אוהב פסטה' או 'ביקרתי פעם ברומא'. לאמירה שאני מישראל אין להם תשובה. כל מה שהם שומעים על ישראל זה דברים לא טובים, ואז הם נתקעים. וזה לא קורה לאירים כמעט אף פעם, להיתקע בלי מילים. הרי יש להם שטף מילולי בלתי פוסק. אז הם אומרים 'אההה', ואני רואה איך במקביל גלגלי המוח שלהם פועלים, במובן של 'איך ממשיכים בשיחה?'. אבל זה המקסימום שחוויתי. דגלי פלסטין יש פה בלי סוף, והייתי אומר שבאירלנד יש הרבה יותר פרו־פלסטיניות מאשר שנאת ישראל, וזה לא אותו דבר. יש לי חברים אירים, ואנחנו צוחקים ביחד על הכל - על אירלנד, על ישראל, על אמריקה. יותר חשוב להם להתווכח על משחק כדורגל שהיה לפני 20 שנה מאשר על עניינים פוליטיים עכשוויים".
לאחרונה אנחנו שומעים על יותר ויותר ישראלים, ובהם סופרים מוכרים, שנתקלים בקושי אמיתי להוציא את ספריהם בהוצאות בחו"ל. נתקלת בקושי כזה?
"זה יהיה טיפשי להתכחש לכך שיש גל גואה של אנטישמיות באירופה ובחלקים נוספים של העולם, וברור שזה משפיע גם על היכולת של יוצרים ישראלים לפרסם בעולם הרחב. מו"לים ומפיקי קולנוע לא צריכים את כאב הראש הכרוך בפרסום של יוצר ישראלי. אני סובל מזה הרבה פחות - גם כי אני לא גר בישראל, וגם כי הכתיבה שלי היא לא פוליטית ולא על נושאים ישראליים. הזהות הישראלית שלי לא מוסתרת, הכל מופיע בוויקיפדיה, אבל אני לא מרגיש שאני משלם על כך מחיר. מצד שני, יכול להיות שקורים דברים שאני לא יודע עליהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו