בספר חדש, דן בראון עבר מצופן דה וינצ'י לגולם מפראג

אל "הסוד האחרון" ניגשתי בחשש מסוים. לא קל לי עם רבי־מכר מרובי עמודים, עם פרופסורים מבוגרים שיש להם כוחות פיזיים ושכליים של גיבורי־על, עם תיאוריות פסאודו־מדעיות שאין לי כלים להתמודד עימן ועם מיסטיקה דתית.

זהו השישי בסדרת הספרים המפורסמת של דן בראון, שמוביל הפרופסור רוברט לנגדון. כמו ספרים קודמים בסדרה, הוא מנסה לשחזר את ההצלחה הפנומנלית של "צופן דה וינצ'י", שהפך את בראון לאחד הסופרים הנמכרים ביותר בעולם.

אנסה בהמשך לענות לשאלה אם "הסוד האחרון" הוא ספר טוב או לא, אבל האמת היא שדעתם של מבקרי ספרים כמעט לא חשובה כאשר מדובר בבראון ובספריו. עשרות מיליוני קוראים ברחבי העולם מצפים לספרים בכיליון עיניים, מכונה מו"לית ענקית דואגת להפיצם ולקדמם, בראון כבר מזמן הפך למפעל יעיל ומיומן, ומי שאוהב את ספריו, יאהב גם את הספר הזה.

פסאודו־מדעי

גם ב"הסוד האחרון", כמו בספריו האחרים, יש שילוב יעיל בין מתח, קונספירציה, חיבה לחידות ולצפנים, זירת התרחשות מעניינת (הפעם עיקר העלילה מתרחש בפראג), עיסוק במדע וברעיונות, העולם בסכנה קיומית, וכמובן - פרופ' לנגדון מציל את המצב. לצידו של לנגדון מככבת ד"ר קתרין סולומון, שהופיעה כדמות משנה באחד הספרים הקודמים בסדרה, והפעם היא כבר אהובתו של לנגדון.

מקצועו האקדמי של לנגדון (פרופסור באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, כמובן) הוא איקונולוגיה דתית וסימבולוגיה, תחום שאינו קיים בעולם האקדמי האמיתי. סולומון, נוירולוגית בהכשרתה, מתמקצעת בנאוטיקה, תחום שחוקר את הקשר בין התודעה לעולם הפיזי, אך הממסד האקדמי רואה בו תחום פסאודו־מדעי בלבד.

הספר נפתח בהרצאה מסעירה שסולומון נושאת בכינוס מדעי בפראג. היא מציגה גישה חדשה ומהפכנית לגבי השאלה הנצחית - האם יש חיים אחרי המוות, ומה בעצם נשאר לאחר שגופו של אדם שמת נקבר ומתפוגג. היא מציבה שאלות מאתגרות, אבל לא חושפת את התשובות. אלה נמצאות בספרה העתיד להתפרסם, ואת הפרטים היא שומרת בחשאיות נחושה.

וכאן מתחילה העלילה: גורם אלמוני ורב־כוח פורץ לשרתי המוציא לאור של סולומון ומוחק את טיוטת ספרה. מדובר בעותק שנשמר בכספת דיגיטלית שלכאורה אי אפשר לפרוץ אותה. עותקי גיבוי של הטיוטה מושמדים אף הם, וסוכנים חשאיים של גוף שזהותו לא ברורה פועלים ברחבי העולם כדי לוודא שלא יישאר שום עותק פיזי של כתב היד. מישהו מאוד רוצה שספרה של סולומון לא יתפרסם.

מכאן לנגדון וסולומון נקלעים לסדרת אירועים אלימים ומסוכנים, ולוקח להם זמן להבין שספרה של סולומון הוא שמאיים על מי שרודף אותם. סולומון מנסה לפענח מה יש בספר שיכול להוות איום עבור מישהו. ספרה עוסק בתודעה ובהרחבת היכולות האנושיות באמצעות טכנולוגיה, אבל לדבריה - בשלב זה הכל תיאורטי, המדע הרלוונטי נמצא רק בשלבי התפתחות ראשוניים, והספר משרטט אפשרויות לעתיד הרחוק בלבד.

לקורא הממוצע (ואני בכללם) אין שום דרך להעריך את תקפות הרעיונות המדעיים או הפסאודו־מדעיים שדן בראון מעלה בספרו. אבל אתן שתי דוגמאות שבכל זאת שבו את דמיוני.

כשהיא רוצה להמחיש את גבולות הדמיון האנושי, ד"ר סולומון מציבה את האפשרות הבאה: אם היו משמיעים למוצרט את אחת מיצירותיו מתוך רמקול מודרני, המקסימום שהוא היה יכול לדמיין זה שבתוך הרמקול נמצאת תזמורת ממוזערת. הוא לא היה חושב על חשמל ואלקטרוניקה וטכנולוגיות סאונד, כי אף אחד מהאלמנטים לא התקיים בעולמו.

ודוגמה נוספת: סולומון שואלת את לנגדון אם ניתן להכניס את כל הידע האנושי לקופסה קטנה, בגודל של (למשל) חפיסת קלפים. לנגדון אומר שברור שהדבר אינו אפשרי. ואז סולומון שולפת את הטלפון הסלולרי שלה. מובן שלא כל המידע נמצא בתוכו, אבל הטכנולוגיה מאפשרת להתחבר באמצעות הטלפון למאגרי מידע עצומים (המאוחסנים בחוות שרתים ענקיות). היא משתמשת בדימוי כדי לטעון שלא ייתכן שהתודעה נמצאת רק בתוך המוח, שנפחו מוגבל, אבל ייתכן שיש למוח דרך לתקשר עם מאגרי ידע אינסופיים הנמצאים ביקום.

האם אלה טיעונים מדעיים משכנעים? אותי, וכנראה גם קוראים רבים אחרים, זה משכנע, לפחות כאפשרות, כרעיון, כאופציה להטלת ספק בידע הקיים. הרי אלפי שנים חשבו בני אדם, חכמים לא פחות מאיתנו, שהעולם שטוח, ושהיקום, ובתוכו השמש - סובב סביב כדור הארץ. רק כשהצטברו יותר ויותר מקרים שסתרו את הנחות היסוד האלה, היו מדענים פורצי דרך שהעזו להציע תיאוריות אחרות.

נחזור למרדף אחרי לנגדון וסולומון וכתב היד המושמד. כבר עשרות שנים גורמי ביטחון של מעצמות העל, ארה"ב, בריה"מ (רוסיה של ימינו), וכנראה גם סין, עוסקים בחיפוש אחר קפיצת הדרך המדעית הבאה, שתעניק להם יתרון מכריע במאבק הכוח הגלובלי. הדוגמה המובהקת היא הנשק הגרעיני. במלחמת העולם השנייה התנהל מרוץ מטורף בין גרמניה לארה"ב להשגתו. המרוץ הסתיים בכישלון נאצי מהדהד ובהישג אמריקני מכריע, שאף התממש, למרבה החרדה, בהפצצת הירושימה ונגסאקי.

בריה"מ הבינה שאינה יכולה להפסיד במרוץ, קיצרה טווחים באמצעות מערך מרגלים אדיר, וערכה ניסוי גרעיני זמן קצר לאחר המלחמה. סין לא איחרה להצטרף, ושורת מדינות נוספות השיגו יכולת גרעינית משל עצמן. נוסף על כך, במשך שנים היו שמועות מבוססות יותר או פחות על עיסוק של גורמי ביון כמו ה־CIA והקג"ב בפאראפסיכולוגיה, הנדסת תודעה, סמים פסיכדליים, קריאת מחשבות, תפיסה על־חושית, מעקב מוחי, מה לא. העיסוק הזה נחשב לעיתים נלעג וחסר פשר, אך בה בעת הוא העצים את הפרנויה של הצד המאוים. אולי בכל זאת יש משהו בחשיבה המוזרה הזו? אולי משם יצוץ היתרון המפתיע והלא־צפוי של האויב?

"הסוד האחרון" מתחבר לווריד של תחושת הנרדפות הזו, שאפיינה לא מעט ספרים וסרטים שראו אור בשנות ה־70 של המאה הקודמת. האם ייתכן שמה שד"ר סולומון העלתה כהשערה תיאורטית בלבד, שטרם זכתה לאישוש מדעי, מאיים על יכולת אמיתית שגורם עלום כבר הצליח לפתח? "המוח האנושי הוא שדה הקרב הבא של העולם", אומרת אחת הדמויות בספר. עבורה, אמירה זו אינה חזון רחוק אלא תוכנית עבודה.

עלילת הספר מתרחשת ברובה בפראג, עיר גותית ומיסטית, המשמשת לה רקע מרהיב. עם זאת, התחושה היתה שבראון לוקח אותנו לפראג של Trip Advisor, מאתר תיירות אחד למשנהו, ומוסיף מידע שנלקח מוויקיפדיה. דמותו של הגולם מפראג, שעל פי האגדה נוצר על ידי המהר"ל במאה ה־16, מופיעה אף היא בספר. לבן־דמותו המודרני של הגולם יש תפקיד חשוב, ורק לקראת סוף הספר מתברר אם הוא יצור מיתולוגי או שמא ישות אחרת.

בספר לנגדון כבר בשנות ה־50 שלו, חריף, מהיר מחשבה ופעולה, פעיל פיזית ושומר על כושר גבוה. לא בכדי הוא משתמש רבות בסיסמה dolphin123, המעידה על כך שהוא שחיין מעולה. אגב, סיסמה קצת תמוהה למי שיודע לפענח קודים וחידות מסובכות במיוחד במהירות שיא. ממנו היינו מצפים ליותר. ב"הסוד האחרון" רוברט ואהובתו קתרין מגלים את מיניותם. הסקס בספר מרומז אבל נוכח, ולפעמים בא לך לומר לזוג הצעיר: get a room. האם הסקס בספר מעיד על דן בראון עצמו, שהתגרש לאחרונה ושבפרק התודות של הספר מודה לארוסתו החדשה, ג'ודית פיטרסן? אין לדעת.

"הסוד האחרון" לא ממש מתאים לתקופה שבה הוא נכתב. עלילת הספר נשענת על כך שיש סודות שצריך להסתיר ופעילויות שאסור לחשוף כדי לא לפגוע בשמו הטוב של הממסד האמריקני ובערכי המוסר המיוחסים לו. צר לי לעדכן את בראון, אבל בעידן הנוכחי נראה שהתנהלות נאותה ומוסרית אינה בראש סדר העדיפויות המוצהר של אמריקה.

כך או כך, מסוגו, הספר מצוין, ומי שרצה עוד ספר של דן בראון קיבל אותו. למרות חולשותיו, המאפיינות את כתיבתו של בראון ברוב ספריו, הוא מותח, מהנה ומעורר מחשבה. אפשר וצריך היה לקצר אותו (בספר בעברית יש 636 עמודים), אבל כנראה זה המוצר שהמו"לים וציבור הקוראים מצפים לו.