עיר החרמש: הבוקטוק כבר נסחף בסערה. ואתם?

בלב כוכב הלכת מידגארד נמצאת עיר החרמש - כור היתוך מבעבע של פיות, מלאכים, אנשי זאב, ערפדים ובני אנוש. בעיר הזו חיה ברייס קווינלן בת ה־23, חצי פיה וחצי בת אנוש, נערת מסיבות שאוהבת לחגוג ולבלות במועדונים המקומיים. כשחברתה הטובה ביותר נרצחת באכזריות בידי שד, עולמה של ברייס מתנפץ ומותיר אותה מצולקת ומלאה רגשות אשם.

שנתיים לאחר מכן, בעוד הרוצח המואשם יושב מאחורי סורג ובריח, שרשרת מקרי רצח דומים מתחילה לזעזע את העיר, ללמדנו שהאיום האמיתי עדיין מסתובב חופשי. שליטי העיר מאלצים את ברייס לחקור את הפרשה כדי למנוע מרחץ דמים נוסף. כדי להבטיח את הצלחת החקירה, לברייס מוצמד האנט את'אלאר, מלאך שנפל כשלקח חלק במרד כושל נגד שליטי הכוכב האכזריים. יחד, ברייס והאנט יוצאים למרוץ נגד הזמן, צוללים אל השכונות האפלות של העיר, וכמובן - מתקרבים זה לזה עד ההתאהבות הבלתי נמנעת.

הפרט החשוב ביותר שיש לדעת על "עיר החרמש 1 - בית הדם והאדמה", הספר הראשון בסדרה חדשה מאת שרה ג'יי מאס, הוא אורכו: 744 עמודים. הספר משתלב היטב בטרנד הבוקטוק של השנים האחרונות, המאופיין בספרי רומנטזי עבי־כרס במיוחד. אלו מצטלמים נהדר, ומייצרים קהילת קוראות תוססת לאורך זמן, אך בו־בזמן מציבים אתגר לא פשוט בפני אותן קוראות.

בעיה גדולה יותר היא חוסר האיזון המבני שבספר, שנפתח בהפגזת מידע אגרסיבית. 200 העמודים הראשונים חונקים את העלילה עם חוקי עולם, הסברים פוליטיים ועשרות דמויות, שגורמים גם לקוראת הסבלנית ביותר לשקול נטישה. אין ספק שמאס בוראת עולם עשיר, שמשלב בין קסם עתיק לטכנולוגיה מודרנית, ושרווי אינטרסים ויריבויות היסטוריות. העולם מעניק לסיפור נפח וערך מוסף גדול ככל שהעלילה מתקדמת, אבל הניסיון לכפות את כל המיתולוגיה הענפה הזו על ההתחלה, הופך את חוויית הכניסה לעיר החרמש לסיזיפית.

ואולי היא עשתה זאת כי היא הרוויחה את הזכות. סדרת הספרים הקודמת שלה, "חצר של ורדים וקוצים", הפכה לאחת הסדרות המצליחות בעולם בשנים האחרונות ותורגמה לעשרות שפות, ושמועות על עיבודים טלוויזיוניים כבר החלו להכות גלים. מהסדרה ההיא ראו אור בישראל חמישה ספרים, כולם חלק מאותו עולם פיות קסום ונסתר מהעין. המעריצות הרבות של הסדרה עברו איתה כברת דרך, ואולי כדי לנתק אותן מהעולם ההוא - בער בה הצורך לתווך בצורה כמה שיותר ברורה ומילולית את העולם הבא, זה של "עיר החרמש". רק שהתוצאה, אפעס, עגומה.

לחיוב, בסיום הפתיחה המייגעת, הספר עובר לקצב סביר יחסית של תעלומה בלשית, שהיה ראוי לקצץ לפחות כשליש מאורכה כדי לשמור על מתח אפקטיבי. רק ב־150 העמודים האחרונים הסיפור מתפוצץ באקסטזה של אקשן ורגש שקשה להניח מהיד, כשברייס, שלאורך הספר מתקיימת בשולי החברה כחצי בת אנוש נטולת קסם, נחשפת במלוא יכולותיה בשרשרת של רגעי שיא אפיים. זה נהדר, אך בתוך המבנה הכללי של הספר, הסיום הזה מציף את הקוראת כמו בולמוס אכילה שמגיע אחרי רעב קיצוני.

באשר לאוהבים הצעירים ברייס והאנט, שניהם אכן יפים, שנונים וקטלניים כמתבקש. האנט הוא מלאך מיוסר בן 233 שנים, שחווה מאות שנים של עבדות, עינויי תופת במרתפי המשטר ואובדן טרגי של אהבת חייו, וכל כובד המשקל הזה מתאדה לטובת דינמיקה של קומדיה רומנטית דיסני־סטייל בעקבות ציוותו לברייס בת ה־25. לא אכחיש - זעתי באי־נוחות בסצנות שבהן ברייס משנה את שמה בנייד של האנט לכינויים בסגנון "ברייס התותחית", או בסאגת שליחת צילומי הסלפי בין השניים, שלא התאימו לגיל הביולוגי של האנט.

החיבור בין שני אלה, שנוצר על רקע טראומה, הופך את האנט במקרים רבים מדי יותר לפסיכולוג צמוד ופחות ללוחם קטלני ומיוסר בן מאות שנים, ופער הגילים הקיצוני יוצר חוסר שוויון מובנה כה גדול, שלא ניתן באמת לגשר עליו.

בשורה התחתונה, מאס מוכיחה שוב שהיא יודעת ליצור עולם עשיר ולספק סיום אפי, סוער וממכר, אבל המחיר שהיא גובה - פתיחה ארוכה וקצב עלילתי לא אחיד - הוא משמעותי. ועדיין, יש להניח שמעריצותיה המושבעות וחובבות הרומנטזי הכבדות יתחברו לספר, בטח לאור העובדה שבהמשך הסדרה עתידה להתחבר ליקום הספרותי של "חצר של ורדים וקוצים". כל השאר ייאלצו להתלבט אם הם מוכנים להתמודד עם המשימה התובענית של כניסה לעיר החרמש.